זיווג משמיים

Nati Peles 28/09/2021 35 צפיות אין תגובות

הוא:

אני מהנדס אלקטרוניקה. ראש מחלקה למיכשור מתוחכם. לא גאון אבל יודע משהו על החיים. כך לפחות חשבתי עד המקרה הזה….

נסעתי לביקור מקצועי במפעל של חברה גדולה וידועה (שמאז, כמו לא מעט מאחיותיה, פשטה רגל או התמזגה עם אחרת). המפעל שכן אחר כבוד בפאתיה של עיירה שכוחת-אל באחת ממדינות הדרום בארצות הברית.

כרוח הימים ההם, ארזתי את בגדי היצוגיים במנשא חליפות – חולצות מכופתרות ארוכות שרוול ומעומלנות דש (אחת לכל יום), עניבות (אחת לכל יום) וחליפה אחת (כי לא היו לי יותר). בתא המרוכסן שהוצנע בדופן הפנימית של המנשא אפסנתי מטפחת צבעונית מקופלת, זוג חפתים ומהדק עניבות, הגם שאף פעם לא עשיתי במי מהם שימוש.
המנשא, היה מוצר איכותי, אופנתי ומהודר של גוצ’י. עשוי מאריג דחוס וחלק בצבע שחור. שחור עז.
מנשא חליפות, למי שאינו יודע, הוא תיק נשיאה גדול ושטוח, דמוי שק שינה, מצוייד במיתלה בגדים אינטגראלי ורצועת הכתפה, שנועד לאיחסון מנוייד של חליפות ומעילים. מעין תחליף פחות מסורבל ופחות מקמט-תכולה ממזוודה רגילה, שהיה מקובל על קהיליית הנוסעים המתמידים בשלהי המאה הקודמת, אך ימי הזוהר שלו חלפו מן העולם עם ירידת קרנה של החליפה כלבוש המכבד את מי שבתוכה ומרצה את מי שמחוצה לה.
סטיב ג’ובס עליו השלום, מארק צוקרברג ולארי פייג’ ייבדלו לחיים ארוכים, הוכיחו שאפשר להצליח בגדול, ואפילו לכבוש את העולם, עם חולצת טי ומכנסי ג’ינס מרופטים. מה גם שזה נוח לאין ערוך מהלבוש השמרני החונט את הגוף וחונק את הנפש.

אחרי הטיסה הטרנסאטלנטית המיגעת, טיסת ההמשך הקצרה ומה שהיה ביניהן, הייתי מותש. אספתי את המנשא השחור, עם הלוגו של גוצ’י שרבץ על משטח הקרוסלה בין מזוודת סמפסונייט ירוקה אדירת מימדים ותיק בד כחול ונפוח.

מהרתי לצאת מהטרמינל. איש לא המתין לי עם שלט הנושא את שמי. לא היה בזה כל צורך. לקחתי מונית למלון שהוזמן מראש ע”י החברה המארחת. למעט שני מוטלים מפוקפקים, זה היה המלון היחיד בעיירת הרפאים הזו.

תהליך הצ’ק-אין בקבלה היה מהיר. לקחתי מפתח ועליתי לחדרי בקומה השלישית. במעלית של פעם, קטנה, איטית וצורמנית. פרשתי את המנשא על המיטה, פתחתי את רוכסנו ופערתי את פי בהפתעה……

“הולי שיט” פלטתי בכעס.

היו בו חליפה נשית, כמה שמלות נשיות, חולצות נשיות, תחתוני מלמלה בגיזרה נשית וחזיות בגודל כף יד מאוגרפת (לטעמי, גודל שד אופטימאלי).

“למה זה קרה לי ?”, רטנתי.
“אז מה עושים עכשיו? ” שאלתי, את עצמי.

היא:

אני כלכלנית בחברה מסחרית שמשרדיה בניו-יורק, מומחית ב “בדיקת נאותות” לפירמות ועסקים. נשלחתי ע”י הבוס לבדוק מפעל באלבמה.

ארזתי חליפה, כמה שמלות הולמות ופריטי לבוש אחרים במנשא חליפות שחור של גוצ’י.
אספתי את המנשא ממסוע הכבודה. היו שם כל מיני תיקים ומזוודות אבל היה רק גוצ’י אחד.
שכרתי רכב בסניף המקומי של אוויס. אישית, אני מעדיפה את אוויס על הרץ מסיבותי שלי.
נהגתי למלון, ואחרי תהליך קבלה מזורז עליתי לחדר, ששודרג לסוויטה מפנקת, בקומה העליונה.

פתחתי את המנשא וחשכו עיני.
היתה בו חליפה גברית אפורה, כמה חולצות גבריות, לבני גברים, נרתיק כלי רחצה וערכת גילוח גברית.

“זה לא שלי”, קבעתי בפסקנות.
לא חשבתי פעמיים. ירדתי ללובי. הפקיד שאייש בגפו את דלפק הקבלה נראה משועמם.
סיפרתי לו בקור רוח, למרות שהייתי די נסערת, את כל מה שכבר סיפרתי לכם.

או אז, הבחנתי בזוית העין בדמות אדם שצצה לה כרוח רפאים משום מקום ונעמדה במרחק כמה פסיעות ממני.
הוא היה גבר לא צעיר, משהו בגיל העמידה, ממוצע קומה, בעל פנים מלאות אך נאות למדי. עיניו היו טרוטות. הוא נראה מוטרד וחסר סבלנות.

הוא קרב אלי בצעד מהוסס ואמר לי “סליחה…” במבטא זר. תהיתי מאיפה הוא. “אולי צרפתי ?”, חשבתי לעצמי.

הוא:

מה יכולתי כבר לעשות. ירדתי לקבלה. עמדה שם אשה חטובה ששוחחה עם הפקיד התורן. המתנתי בקצר-רוח שתסיים אבל היא לא הפסיקה לדבר. הפקיד רק הנהן בראשו מידי פעם לאות הסכמה, הבנה או הבעת אמפטיה.

הייתי עייף מוות. שננתי לעצמי מה ואיך בדיוק לומר לפקיד הקבלה – האדם היחיד שיכול היה לסייע לי בנסיבות האלה.

בעודי שקוע בשרעפי, קלטתי את השם “גוצ’י”.

נדרכתי. התגברתי על הלאות שפשטה באברי ועשיתי אזני כאפרכסת. לא שמעתי כל מלה אבל די היה בשמץ מדבריה של הגברת כדי להבין שהם בעצם הסיפור שלי רק בקול נשי… ולא רק הסיפור שלי – גם מנשא החליפות שלי.

האסימון נפל. וכשזה קרה, לא עצרתי בעדי ובהזדמנות הראשונה ששטף דיבורה נקטע לתדלוק ריאותיה, התפרצתי ואמרתי “סליחה”.
היא צדדה לעברי מבט נוקב, מסוייג על גבול העוינות, כמי שאינה מורגלת בנורמות התנהגות לוונטיניות.

נצלתי את המומנטום והמשכתי באותה הנשימה “סליחה שאני מתפרץ לדברייך אבל נראה לי שהחלפנו כבודה בשדה התעופה. התיק שלך אצלי ושלי אצלך – יש לנו בדיוק אותו מנשא מזוודות”, הדגשתי.

היא:

הוא הזמין אותי לבר בשולי הלובי. שוחחנו על ג’ין וטוניק עד חצות. לא הרגשתי את הזמן. שתינו, דברנו, התלוצצנו עד שהברמן אותת לנו שהוא חייב לסגור. עלינו אליו לחדר הסטנדרטי בקומה השלישית.

התיק שלי היה פתוח לרווחה על המיטה.
חזייה אחת לא הייתה מקופלת. נראה כאילו מישהו בדק את הגודל שלה.

רכסתי את המנשא ועלינו לסוויטה שלי בקומה העליונה.
הוא התעקש לסחוב את התיק. “פיצוי על חוסר הנימוס הראשוני”, הוא הצטדק.

הוא:

“וואו, איזה חדר מהמם”, נפלט לי כשניכנסנו לחדרה. היא לא הזכירה קודם ששודרגה לסוויטה.

את הלילה הזה, כמו את שאר הלילות, בלינו כבר ביחד, עם שני מנשאי חליפות זהים לחלוטין תוצרת גוצ’י.

****

עד כאן הסיפור שלהם.
עד כאן גם הסיפור שלי.
אם אתם תוהים מה קרה בהמשך אתם מוזמנים להוסיף את הסיפור שלכם, כיד הדימיון הטובה עליכם.

זיווג משמיים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך