The Fox
שלום לקוראי הסיפור, למחברי האתר. אנו, the one sitting next to you (הידועה גם כגבי) ונט נט (הידועה גם כנטע), החלטנו לחזור לאתר ביחד ולכתוב סיפור מחאה על המתרחש כאן. בזמנים האחרונים, סיפורי 'פרחות' מציפים את האתר (הזמנים האחרונים... אולי חצי השנה האחרונה.), סיפורי ערסים אשר בנויים על אותו רצף ואותו רעיון. סיפורים מדהימים, אשר נכתבים על ידי כותבים צעירים מוכשרים ביותר, נעלמים להם בים סיפורים מטופשים חסרי עלילה, אשר גורמים לאתר להפוך למשהו שאנו, הוותיקים מבנינו, שראו את האתר בימיו הטובים, פחדנו ממנו. אנחנו רוצים להפוך את האתר הזה למקום בו כל אחד יכול לכתוב בלי שמילותיו יעלמו, יקברו עמוק בין סיפורי הערסים והפרחות אשר שוטפים את האתר. אנחנו רוצים לגרום לשינוי, לעשות שגם המחברים החדשים וגם המחברים הישנים יהנו מטיפות האתר, אנחנו רוצים לראות שוב את ימי התהילה של האתר בהם התייחסו לסיפורים נפלאים בז'אנר מעט שונה ממה שקיים היום, ז'אנר יותר מיוחד. זו היא מחאתנו, זו היא זעקתנו לכולכם, מחברי הסיפורים הצעירים, תעזרו לנו לגרום לשינוי. עזרו לנו להביא את המקום הזה לימים יותר טובים. שלכם, אליס, גבי ונטע.

זיכרונות המספר העגמומי.

The Fox 11/11/2014 1400 צפיות 12 תגובות
שלום לקוראי הסיפור, למחברי האתר. אנו, the one sitting next to you (הידועה גם כגבי) ונט נט (הידועה גם כנטע), החלטנו לחזור לאתר ביחד ולכתוב סיפור מחאה על המתרחש כאן. בזמנים האחרונים, סיפורי 'פרחות' מציפים את האתר (הזמנים האחרונים... אולי חצי השנה האחרונה.), סיפורי ערסים אשר בנויים על אותו רצף ואותו רעיון. סיפורים מדהימים, אשר נכתבים על ידי כותבים צעירים מוכשרים ביותר, נעלמים להם בים סיפורים מטופשים חסרי עלילה, אשר גורמים לאתר להפוך למשהו שאנו, הוותיקים מבנינו, שראו את האתר בימיו הטובים, פחדנו ממנו. אנחנו רוצים להפוך את האתר הזה למקום בו כל אחד יכול לכתוב בלי שמילותיו יעלמו, יקברו עמוק בין סיפורי הערסים והפרחות אשר שוטפים את האתר. אנחנו רוצים לגרום לשינוי, לעשות שגם המחברים החדשים וגם המחברים הישנים יהנו מטיפות האתר, אנחנו רוצים לראות שוב את ימי התהילה של האתר בהם התייחסו לסיפורים נפלאים בז'אנר מעט שונה ממה שקיים היום, ז'אנר יותר מיוחד. זו היא מחאתנו, זו היא זעקתנו לכולכם, מחברי הסיפורים הצעירים, תעזרו לנו לגרום לשינוי. עזרו לנו להביא את המקום הזה לימים יותר טובים. שלכם, אליס, גבי ונטע.

לפני זמן רב מדי לזיכרונות האדם הפשוט, ילד טייל לו בעולם עשוי מילים, משפטים עדינים אשר בנו את הסיפורים. בעולם בנוי חלומות של אלפי אנשים שלא יכלו לדבר. הוא הבין אותם רק לפי המילים, ולמד לזהות את רגשותיהם ואופיים. רוב הרגשות היו זהים אחד לשני, רגשות של אהבה בלתי ניתנת לעצירה עם אדם פגשת לפני שעות אחדות, או ייאוש למרות חיים של עושר בלתי נפסק, ולפעמים אפילו רגשות שלא היה מעז לומר בקול. רק לפעמים הוא הצליח לזהות רגשות אחרים, של פחד ושמחה וצחוק, הכול ביחד. אבל היו כל כך מעטים מאלו.
ככל שצעדיו התרבו כך ניצוץ עיניו הזדקק לעוד ועוד סקרנות, מחפש אחר השונה ובוחן את גווני הצבעים הרכים אך גסים בצורת המכחול איתו הם צוירו. מאחורי קווי המכחול הגסים ילדתו התמים עוד יכל לראות מעטה דק ושברירי של תמימות, של עולם חדש שנפתח בשביל רבים אחרים לפניו, וכמה מילים שאת משמעותם אדם לא יכל לראות יותר, אך הוא היה חייב לנסות מה אמרו. הוא מצא מילים כמו “אבסורד”, ומילה לחלוטין לא נורמלית כמו “אינטליגנציה”, הוא לא ידע מה הן אמרו אך הן בהחלט נראו לו חשובות.
הוא המשיך ללכת, יותר ויותר עמוק עד שהגיע לעולם אחר לחלוטין: רובו מלא ברגשות השמחה והצחוק, אך גם ברגשות האהבה המוזרים שהוא רואה לרוב. הוא הרגיש געגוע למשהו שלא הכיר. מבטו התרוצץ מפינה לפינה, שואב כל פיסת מידע ורגש אשר יכול למצוא, מכיל אותה בתוכו. הדחף להמשיך הוא זה שמנע ממנו להתחיל לומר בעצמו, לתשאל בדיו על דף לבן וריק.
הרחוב נראה לו קריר, אך בסופו ראה מן אור כחלחל שנראה כמו נמלא מילים ככל שהתקרב אליו. הרחובות התעמעמו עם התקרבו על האור המוזר. הוא עמד סנטימטרים ספורים ממקור האור, וראה שזו רק חנות. לפחות במבט ראשון זו רק חנות, חנות עם הרבה ספרים מאובקים ועבים יותר מכל דבר אחר שראה בחייו, ואורות מעומעמים שלא נראו לו כחולים יותר, והמילים עזבו את קרני האור הקטנות שהיו כמו מנגינה לעיניו.
הוא נכנס מיד פנימה, בלי לחשוב. רגליו פשוט נעו קדימה וידיו פתחו את הדלת. פעמון החנות צלצל בשקט. מלבד זה הוא לא שמע אף קול אחר.
ריח הדפים הפזורים סביב שרר באווירת היושן אשר עטפה את חלל החנות הקטנה, גורם להליכתו להפוך איטית יותר עם כל צעד וצעד שהדהד בין הקירות אשר היו מלאים באותם ספרים גדולים, כריכתם עשויה עור וכותרת בכתב מסולסל, זה גרם לו להיזכר בזמנים טובים ובהירים יותר. מה שהיה מוזר, מפני שהוא בעצמו לא זכר את הזמנים הזוהרים האלה. הוא הבין שהוא קורא את המחשבות של הספר, את געגועיו. הוא עבר להביט בספר אחר. הרגשות היו דומים. כל ספר בחנות הרגיש כך, בלי לשים לב הוא הבין והזדהה איתם.
“אני רואה שאתה נהנה להתפעל מהאוסף שלי”, לפתע הוא שמע קול עמוק כמו של האנשים המבוגרים האלא שהסתובבו וסיפרו סיפורים, והקול היה מלא ועשיר, ויפה יותר מכל קול ששמע בימיו. הוא הפנה את ראשו אל עבר הקול המלכותי, וראה דבר שונה לחלוטין ממה שציפה. מולו בהחלט עמד אדם מבוגר מאד, זקנו היה ארוך אך מטופח וכך גם שערו הארוך והאפור בגוון כסוף שנעם לעורו החיוור. אך גופו היה צנום כמעט כגופו של נערנו הצעיר. פני האיש היו פניו של אדם שנהג לצחוק הרבה, עם קמטים רבים שהחמיאו לפניו המבוגרות, פניו נראו מעט שדוניים אך במובן שגרם לו להיראות חביב, ומשקפיו הדקים נחו נמוך מאד על אפו.
הילד נבהל מעט, עיניו נפערו למראה האיש אשר נראה כמעט צץ משום מקום. הוא ציפה שהאדם יסלק אותו מן האזור, אך אט אט לקח נשימה עמוקה, נרגע. “כ-כן… י-ש כאן הרבה ספרים.”
האיש חייך, כאילו מצא משהו כמעט קסום בילד אשר שעשע אותו. לחייו של הילד הסמיקו. “ט-טוב… אני אלך.” הוא הסתובב אל עבר הדלת.
“מדוע שתלך, נערי?” שאל האדם בקול מעט פגוע, אך בכל זאת חיוך קלוש שעורבב עם כמה סוגי רגשות חצה את שפתיו. “רגל איש לא דרכה במקום זה כבר זמן מה מלבדי.”
האיש המבוגר החל להתקרב אליו, נעליו מטופפות כמו נעלי רקדן סטפס צעיר על רצפת העץ הקשיחה. הוא שם לב שלאיש היו ידי פסנתרן, עם אצבעות ארוכות וגמישות, ובידיים בין האצבעות היפיפיות הללו נח ספר, דק מכל הספרים האחרים במקום.
“איזה ספר אתה קורא?” שאל הילד בסקרנות, על אף פחדו. הוא תמיד התעניין בספרים, בעיקר באלו שאחרים קוראים ואוהבים.
סקרנות הילד גרמה לאדם להגדיל את חיוכו, אפילו ניצוץ תקווה נראה בעיניו מלומדות הימים. “זה הוא ‘התפסן בשדה שיפון’, נערי הצעיר.” ענה לשאלתו בקול ידידותי. “ומה שמך ילדי?” שאל בחביבות, פניו נטו מעט לצד כאשר התכופף מטה על מנת להיות בגובה עיניו של הילד.
“א-אדגר.” אמר הילד, ידיו השתלבו מאחורי גבו בביישנות.
“נעים מאד להכיר אותך אדגר נערי, אני היתקליף.”, השם התאים לאיש כמו כפפה ליד, שמו צלצל במובן מעט ישן ומלבב באוזנו של אדגר וגרם לו לחשוב שהאיש הזה עצמו, היה דמות דמיונית לחלוטין. “האם תרצה לשמוע סיפור נערי?”
הוא רצה לסרב, אך הרגיש שהוא שאינו מסוגל. הוא הנהן, כמעט ולא זז. היתקליף חייך. “בסדר. אז מצא לך מקום ושב. הסיפור ייקח זמן מה.”אמר והוסיף במהירות, “אבל מהו זמן לשוחרי דמיון שכמותנו.”
“לפני זמן רב משסופרינו החדשים יכולים לזכור, היו פה אנשים סקרנים, ומספרם כמעט אין ספור,” החל את סיפור היתקליף, נשמע שבכל מילה קולו העמיק והרעים יותר ויותר במוחו של אדגר. גורם לו להיסחף אל תוך המילים, באותו זמן הוא תהה אם היתקליף מכשף.
“בין גווני הצבעים אשר נראו במילים, הצלילים שיצאו מפיהם לרתק היו מסוגלים,” המשיך, עיניו של אדגר הצעיר היו נעוצות בפניו של האדם ושמו היתקליף, משתוקקות להמשך המשפטים .”ואז, אז הכל החל להתפורר במציאות צבעונית הפליא. וכולם נכנסו למצב כה נורא. מצב בהחלט לא בריא.” פני היתקליף נפלו עם כל מילה. כל מילה חכה את גרונו כזיכרון שלא נועד היאמר, אך חייב להיאמר בכל זאת.
בכל פעם שהיתקליף עצר, אדגר חדל גם הוא מלנוע ופיו נפער, עיניו נוצצות בציפייה. “מה קרה?”
היתקליף פלט אנחה כבדה. “כל אלו אשר היו פעם, אינם.מוחם שקוע עמוק בחוסר דמיון, ביתר היגיון. כולם הפכו לעוד דמויות בארכיון.”.
אדגר השפיל את ראשו. “זה הוביל למה שראיתי למעלה,” מלמל. היתקליף הנהן. בעולם למעלה לא היה דמיון, היו סיפורים חסרי כל תכלית שחזרו על עצמם שוב ושוב, ואז מצאו את דרכם לחזור על עצמם עוד פעם אחת. ולו, אפילו בגילו הצעיר כל כך נמאס מכך, הוא רצה להיות מסוקרן, ואת היכולת לסקרן אחרים. הוא רצה לראות אנשים אחרים מפתחים דמיון, ודרך מחשבה אחרת שתגרום לו לחשוב: “וואו, לאדם הזה באמת יש משהו לומר.”, אבל הוא לא מצא את זה, וכבר החל להאמין שלעולם לא יימצא.
“נערי, הרם ראשך, אל תראה אבוד כל כך בתוך עיניך מלאות הסקרנות. הייאוש הוא הדבר אשר גורם לאיבוד התקווה, ולולא התקווה הייתה מכשול אחד אחרון לפני סיום משימתך, הייתי אומר לך לשמור עליה,” היתקליף מדבר אל הנער, אדגר. הוא מעט מבלבל אותו, אך קולו מרגיע את מחשבותיו המתרוצצות. “שמור על נחישותך, על הסקרנות ההיא אשר נוצצת בעיניך הצעירות, אדגר.”
אדגר מצמץ בעיניו מנסה להבין, אך בזמן עצימת עיניו הן לא הצליחו להיפתח. וכאשר נפתחו לבסוף, היתקליף לא היה מולו. במקומו מולו נעמדו נערות רבות עם מחשבות דומות יתר על המידה, והוא הרגיש אבוד בהמון חסר דמיון.
אבל ידידיי, קוראי היקרים, הפנטזיה תחזור לעולם הסיפורים. הדמיון, הנחישות, הסקרנות לעולמות חדשים, תעלים במהרה את כל הטיפשים. ואנחנו נצהל, נניף את תגלנו, נהנה מהדמיון והקסמים בחיינו.

זיכרונות המספר העגמומי.
דרוג הסיפור 4.6 | 21 מדרגים

תגובות (12)

יש לך כתיבה מדהימה. הספור יצא ממש מיוחד. הוא קשור באופן מדהים למה שאת כותבת ב’רציתי להוסיף’, אבל הוא לא מוצג בצורה בנאלית אלא באמת מושכת וכשרונית.

אני מכירה את האתר מ2011. הייתי כאן עם משתמשים שונים (שאחד מהם נסגר ללא רצוני ~אהמ שיפוצי אתר מעצבנים אהמ~), בתקופות שונות. בכל פעם ראיתי איך דברים משתנים. ספורים, תגובות, אנשים. אני מניחה שספורי הערסים האלה הם חלק מאוולוציית האתר (זה נשמע מוזר;-;).. למרות שאני לא ממש רוצה שייקראו את השיט שאני כותבת (ומעלה כי.. זה נוח;-; בזבזתי יותר מדי מחברות על החרטא שלי.-.), אבל אני רואה כאן אנשים ששוקעים בין כל ה.. אני לא רוצה לקרוא לזה בשמות שעוברים לי בראש כרגע. אבל זה ממש לא מוצא חן בעיני, ואני מסכימה איתך (או איתכן?;-;), ותומכת.

11/11/2014 23:03

    זה איתכן, ובאמת ממש חשוב לנו שאת מסכימה איתנו. באמת שזה פשוט…עצוב לראות כל כך הרבה אנשים נעלמים ברקע.

    11/11/2014 23:05

אני דיי חדשה פה ולמען האמת שאני מסכימה. שמתי לב שבעבר היה כאן הרבה יותר ״רמה״. צר לי שהגעתי רק עכשיו.
בכל אופן, אהבתי מאוד את הסיפור. בתור מעריצה של התפסן בשדה השיפון (טוב… מי לא? הספר הזה הוא אגדה!) ואהבתי את השימוש בשם היתקליף מאנקת-גבהים (אם אני לא טועה) – העלה לי חיוך גדול בזמן הקריאה. :)

12/11/2014 00:25

^^

12/11/2014 08:28

מזל טוב על בחירת העורכים!
מגיע לכן :)
נראה שגם עורכי האתר מסכימים עם זה
הרבה מחברים ישנים חוזרים עכשיו, וזה ממש נחמד, אז אולי נצליח להעיר מחדש את מה שהיה פה פעם…
ראיתי שגם סטיבן ודניאל חזרו, אז האתר נעשה אינטלקטואלי פי מאה.
בכל אופן, זה יפה.
יהיה נחמד אם יהיו יותר סיפורים מהסוג הזה פה.

12/11/2014 16:52

את כותבת מדהים. את כישרון. זה מדהים מדהים מדהים. אני מסירה את הכובע התיאורים ומה לא פשוט מדהים!
אני מבינה מה שכתבת למטה ואני חושבת שאת צודקת במאה אחוזים. מרגיש לי אבל קצת לא פייר לשפוט את אנשי ה’תסריט’ שכותבים כאילו לטלוויזיה ולא באמת סיפור, כי זה הטעם שלהם או וואט נוט. לדעתי בפרסומים אחרונים צריכה להיות אפשרות לראות רק זאנרים ספציפים ושיהיה זאנר שיתאים לכל התסריטים חסרי הבשר וכך נמשיך לחיות בדו קיום איתם. הם באמת לא מתאימים לאתר סיפורים. צריך לפנות למנהל האתא ליצור את השינוי ההכרחי הזה בקהילה הזו כדי שכל אחד ימצא את ימינו

12/11/2014 19:01

ובכן, אני אמלא את תפקידי בשרשרת המזון של האתר;
1. אומנם הסיפור היה נחמד, אבל החרוזים בינוניים, התיאורים מעורפלים, המשלב הלשוני מוזר (זה שילוב משונה בין משלב גבוה ובינוני) ויש הרבה מאוד שגיאות כתיב, הקלדה ופיסוק. בל בכל זאת הסיפור נחמד.
2. למה אדגר ולא אתגר?
3. שמת לב שרוב סיפורי המחאה על סיפורי הערסים והפרחות יוצאים מוצלח יותר מאשר סיפורי הערסים והפרחות עצמם? אני שונא שעושים פלקט מסיפור, כי בדרך כלל זה יוצא ממש מעצבן, אבל אם הפלקט עוקף את המושא שלו באיכות באמת יש בעיה.

12/11/2014 22:06

    אדגר בגלל הסופר אדגר אלן פו (ולא הסופר אתגר קרת). (למרות שאני ממש אוהבת את שניהם).
    וכשקראתי את זה שוב באמת שמתי לב לשגיאות….נתקן את זה בעריכה.
    ואולי השינויים במשלב הלשוני באמת מעט מוזרים, הרי שלושה אנשים כתבו זאת יחדיו וכל אחד הביא דבר משלו לסיפור.

    12/11/2014 22:10

    אני מסכים אתו בכל מילה, מילותיו הם מילותיי, את הערות שבפי הוא העתיקם לדף. כנראה, לפי דעתי, הוא צודק במאת האחוזים.
    אם כן, היית מוסיף, שאתן לא חושבות שכאן זה לא המקום למחאות מן הסוג הזה? כל אחד ועטו בידו יכתוב את הספורים אותם הוא רוצה לבטא, “סיפורי ערסים ופרחות”, אלו יכולים להיות הסיפורים הכי אותנטיים שקיימים. אלו עם ניחוחות הרחוב הפשוטים, האמיתיים, שצוללים לעומק חייהם של אנשי היום יום.
    לא כל סיפור טוב, זהו סיפור, על אנשים בשמים, עם תיאורים, שמרוב עומקם לא מבינים את המסר – אני לא שולל אותם, אבל חשוב להבהיר שגם ב”סיפורי ערסים ופרחות”, יש הרבה מה לומר.
    בכל מקרה, על שפת הכתיבה – אין לי מילים, הסיפור פשוט כתוב מדהים!

    27/11/2014 18:05

היי, זאת אני D= (שנים הא)
אני מעריצה את הקטע הזה ואיכשהו הוא משתלב לי טוב למרות ששלושה אנשים שונים כתבו אותו (דבר שלא קורה הרבה) והוא יפיפה ומקסים ודאמט אני מקנאה.
הו, בא לי לקחת כמה משפטים מפה ולשלב בעיצוב שאני מכינה, אתן מרשות לי? ^^”

21/11/2014 23:30

    הרבה זמן לא שמעתי ממך, אור. משהו כמו… 6 שעות?
    ויאי, אני שמחה שאת הבנת ואהבת את הקטע. אני מניחה שאני יכולה לאפשר זאת, רק אם תסבירי לי קצת יותר על העיצוב הזה…?

    21/11/2014 23:40

כתיבה מדהימה!

08/02/2015 13:03
סיפורים נוספים שיעניינו אותך