O.G

“יומן החיים”-פרק 38:”משוטט ברחובות”

O.G 24/04/2017 292 צפיות אין תגובות

יומני היקר למזלי אינך מרגיש או יודע או חש…לכן אוכל לספר דבר כואב…כל כך…אבל שאף אחד לא יקרה אההה…זה לא קל…כל כך.
אז קודם כל…היום הזה מתחיל בזה שאני פוגש שני חברים שלי…חברים טובים…לאותם ימים…הלכנו לים,נפגשנו עם חברים שלהם…הלכנו לשחות….צחקנו ונהנו ומה לא…אני הייתי טיפה עייף וכאוב…באותו יום אניס לא ענתה לי….היא הייתה עסוקה עם חברות או בדיוק חזרה מטיול…איני כבר זוכר לצערי…ותסלח לי על זה…אבל באותו היום היה לי כל כך קשה…שלצערי לא התרכזתי בזה.
כשרצינו לחזור…אני נסעתי על חשבון חבר שלי כי לצערי כמו שאתה יודע אינני בעל שטרות או מטבעות…בקושי פרוטות…אבל לצערי הוא החליט שבחזור…הוא לוקח על חשבנו מישהי אחרת…לא יכולתי לריב איתו…והחבר השני בכלל לא מהעיר שלנו והוא נסע הרבה לפני…הייתי צריך לשקר ולהגיד שגם אני לא מהעיר ולכן אני לא עולה על האוטובוס…ובאותו היום גם הבטחתי לאמא שאחזור לפני 12…בלילה.. הייתי ילד קטן יחסית…אבל זה לא משנה…הבטחות חייב לקיים…אז הם נסעו חזרה הביתה…ואני ברגלי…זה בעייתי…אנוכי לא גר חמש דקות מהים…לכן הייתי חייב ללכת בדרך צדדית עם המשך הכביש כדי להגיע מהר יחסית הביתה…לצערי רק שהיא דרך ההר ולא כביש…לא מדרכה…ללא פנסים…ואתה רק ילד קטן…יש מסביבך חזירים…שועלים…תנים…אבל לא פחדתי אמרתי לעצמי בקול נורא חזק…כמו שאגה:”אני חזק,אני לא מפחד אין מקום וזמן לפחד”,חבל שלא חשבתי על הדברים כמה דקות לפני…כי בדרך לידי…היו בסיסי צבא נטושים…ו…ויש בעלי חיים שחיו שם…שימש להם כבית…אבל אולי זכרוני מטעה…הרי…בחושך הכל כמעט זהה…זה לזה…אז הלכתי…בקושי ראיתי…לכן נכנסתי באבן…נחתכתי…משברי רעפים…חרסינות…בהתחלה לא הרגשתי…קמתי…המשכתי….בדרכי הרגשתי כאבים הזויים ברגל…ואז מששתי את רגלי…לא ראיתי כלום עד שנגעתי באגודל ונתתי אגרוף כה חזק באדמה שנוצר שקע…רק כדי שלא אצעק…הייתה תקועה לי חתיכה של זכוכית בתוך הרגל…שלפתי ליד…וזרקתי לצד והמשכתי ללכת….כבר היה עשרה ל-12 הייתי חייב לרוץ…אבל לא יכולתי מסוכן כבר היה חשוך אבל אז…שכמעט הרגשתי שאני מאבד תקווה ראיתי אור…של פנס רחוב…לא יכולתי להתאפק אז רציתי…הגעתי לשביל בתוך העיר בחלק הצפוני…והייתי רגוע…עד שהסתכלתי למטה…על רגליי…למזלי הכפכפים שלי היו בצבע חום כהה ומעור אז הם יחסית העלימו בקטנה את…את הדם שירד אבל על מדרכה עצמה…היו להם…שביל של טיפות דם…מזל לי מהפנים…מהלחי…לאף…ולמדרכה…אבל עדיין אמרתי בשאגה…כבר פחות חזקה…:”אין סיבה לפחד…אני הכי חזק שיש”.
כבר היה 12:30 כשהגעתי…התפללתי שאינה ערה כדי לראות…אומנם שציפיתי שיום אחד מישהו יטפל בפצעי שלי ולא אני בי…אבל כך היה עדיף…נכנסתי למקלחת…שטפתי…את הדם…זרקתי את הבגדים לפח…חבשתי את הפצעים ובאתי להיכנס למיטה אך אמא בדיוק התעוררה…התעצבנה צעקה…הכל…חזרה לישון…את העונש הייתי אמור לקבל בבוקר אבל אמרתי שאני חולה כדי שלא יראו את השריטות…מה אגיד לך יומני…בסוף הכל תמיד טוב….אין ממה לפחד…רק תסתכל קדימה…אתה…כי אני….אני כבר מטושטש מכאב​…אך אינך מרגיש… אז מדוע לך זה בכל זאת מזיז…??.

“יומן החיים”-פרק 38:”משוטט ברחובות”
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך