קהות חושים/ריקנות
הדמעות עולות אל עיניי לאט, מגרדות בקצה העפעפיים שלי, מכהות את ראייתי. ידיי משתוקקות לשפשף אותן, להעלים אותן, לקבור אותן בתוך לחיי כדי שאיש לא ייראה, אך אין לי כוח בשביל הפעולה הפשוטה הזאת. הגוף שלי רפוי ועייף. המקום הזה שקורא לעצמו "בית" כבר מזמן מלא בשנאה וחוסר התייחסות.
מי צריך עדינות כשיש כל כך הרבה שתיקות מסביב?
מישהו אמר פעם שהחיים הם כמו קרוסלה, כשאנחנו למעלה אז טוב לנו וכשאנחנו למטה אז רע. תמיד האמנתי שכנראה זה נכון, אך אני חושבת שמישהו החליף את הקרוסלה שלי במכוניות מתנגשות, כי יותר קל להאמין לזה מאשר לחשוב שהיא פשוט מקולקלת.
החיים שלי הם מערבולת אחת גדולה של קהות חושים. מושגים כמו "אהבה" ו"אמון" איבדו אצלי ערך משמעותי כבר מזמן. אנשים שהיו אמורים לשמש דוגמה עבורי הם לא יותר מאלה שהרסו את היכולת שלי להרגיש.
רק אדישות עמוקה נשארה בי, הם אומרים.
קהות חושים, כשאתה כבר לא מרגיש שום דבר.
כשאתה מקולקל ולא רוצה לדבר על זה עם אף אחד.
לא יכול דבר על זה.
לא בנוי לזה.
מורגל לזה.
ריקנות.
תגובות (3)
נדמה לי שאת כותבת על החיים שלך…
אני הייתי ממליצה לך להכיר מישהי.
איזו חברה שתכניס אור למה שכתבת
כותבת מדהים ללא ספק! זה לא הקטע הראשון שלך שאני קוראת ויוצא לי להתחבר אליו עד כאב. רק הערה אחת שולית; כהות חושים מאוייתת עם ק'. כלומר: קהות חושים. הרשמת אותי, אחת הסופרות מעוררות ההשראה שיצא לי לקרוא את היצירות שלהם.
וואו אני מזדהה עם זה הרבה הרבה יותר מדי, נגעת בנקודות ממש אישיות ועמוקות, זה פשוט יותר מדי נכון ויותר מדי אמיתי, כל משפט אפשר לגזור ולשמור, למסגר ולתלות בחדר.
גם הרגשתי סוג של flow שמאוד הצלחתי להתחבר אליו (הסדר שבו המחשבות מופיעות), מצאתי את עצמי בחיבור הזה יותר ממה שרציתי כנראה.