ה’ הוא האלוקים

11/04/2016 777 צפיות אין תגובות

בס”ד

יום הולדתי מגיע, כמו תמיד, הטבילה יוצאת בזמן משמעותי. יום נישואים, יום הולדת של אחד הילדים, הילולא של צדיקים, ראשי חודש. גם הפעם הטבילה מצאה לה תאריך נהדר יום הולדתי, שמחה של ממש. לא מזמן עברתי הפלה דיי מוקדמת. בבדיקה שגרתית האולטרה סאונד הראה כי ישנו שק הריון ריק. אני מחכה להיטהר…

חמותי מראש ביקשה שהילדים יבואו אליה לחופש הגדול. לי זה הסתדר יופי. נוכל לבלות לראשונה לבד כמו זוג צעיר. בעלי מקפיץ את הבנים לבית הוריו חוזר הביתה ואומר: “הפעם יש לי הרגשה שזאת תהיה בת”. אני לעצמי חושבת מה לו ולנבואה???

הווסת מתעכב. בדיקה אצל רופא מראה שיש שק הריון ואפילו דופק. האחות שמכירה כבר את רצף ההפלות האחרונות שלי מתרגשת יחד איתי. באף אחד מההריונות האחרונים לא נצפה דופק.

אני שבה הביתה ומשילה מעליי כל תכשיט של זהב. סגולה ידועה מהרב מרדכי אליהו זצ”ל שאישה לא תפיל את עוברה. זהב זה דין…

וכך מידי חודש בחודשו אני מתייצבת אצל הרופא למעקב רק שאדע שההריון תקין וממשיך.

זהו הריון ראשון שאני שומרת עליו מכל משמר ולא מספרת לאיש. נשים סקרניות ומביכות ששואלות ומברכות במזל טוב אני מכחישה מייד, העיקר שאף אחת לא תדע. הרי ברכה שורה במה שסמוי מן העין.

זהו הריון יקר כל כך. למענו ויתרתי על לימודי תואר שני. הנסיעות כל כך קשות לי. וב”ה ישנה מתנה שה’ שלח. העיקר שימשיך ויתקדם.

מידי יום אני נושאת לה’ תפילה. לא משנה לי בן או בת העיקר שיהיה בריא בכל רמ”ח איבריו ושס”ה גידיו. ושימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. הרגשתי שהתפילה הזאת מכילה את משאת נפשי.

ראש השנה מגיע, אני שרגילה לקום בנץ בר”ה, שלא ישן מזלי, שתהיה לי שנה הכי מבורכת שיש. שוכבת במיטה. הראש מתפוצץ מכאבים. כל הלילה שנתי נדדה ממיחושים ובבוקר כל משככי הכאבים שנטלתי לא עזרו. לא ידעתי את שיגזר עליי בשנה זו.

חששתי מהסימן הרע הזה. ביקשתי מרב שיברך אותי ברכה טובה ויבטל ממני כל גזירות קשות ורעות כי ביום הדין לא התפללתי תפילה אחת ורק כאבתי. הרב ברך.

החודשים מתקדמים. התקופה של חוסר האכילה והתפקוד בבית, מאחוריי.

טרימסטר שני מגיע. אני קובעת סקירת מערכות הכי מאוחרת שאפשר. מצפה לראות את התצלומים שהרופא ידפיס לי. בעבר תמיד מצאתי דמיון בין התמונה לילד.

אני סופרת את הספירה לאחור לסקירה. הנה מגיע היום כל כולי מצפה לשמוע את מין היילוד.

אני שוכבת על המיטה. הסקירה מתחילה. הרופא שואל אתם מזהים? ואני משיבה לא. מחכה לשמוע ממנו. למרות שקצת זיהיתי. והוא אומר בת. בבית שיהיו בריאים יש רק בנים.

אני שומעת בת. “ב”ה, ב”ה לא מפסיקה להודות לבורא עולם.

והרופא ממשיך בסקירה. ומגיע ללב.

הלב.

“אני רואה בו מום רציני” הוא אומר. הסקירה נמשכת מעל המתוכנן. אך יחד עם זאת הוא מדגיש לנו כי זה לא המקצועיות שלו וכדאי לנו ללכת לאקו לב עובר. אבל לא עכשיו. שנחכה לשבוע 24,26 שהרופא יוכל לראות טוב יותר. אני שואלת דוק’ מי הכי טוב בארץ שאתה ממליץ עליו. ביה”ח שניידר הוא משיב.

היתה השגחה בסקירה. הרופא לא הצליח על אף כל ניסיונותיו לראות את הפנים של העובר. כך שגם על גבי המסך לא ראיתי דבר. לתמונות שלהן כ”כ חיכיתי כבר לא היתה משמעות.

אני חוזרת הביתה. ומרגישה שחרב עליי עולמי. מפסיקה לגמרי לתפקד. סוף, סוף בת, זוהי בשורה הכי משמחת שיש. מום רציני בלב נשמע מדאיג ביותר. ואולי הרופא הזה אינו יודע ולא מבין דבר???

אני מתקשרת מייד למכון פועה ומקבלת את המלצותיהם לרופאים בכירים שכדאי להיבדק אצלם.

אני מתקשרת לשניידר. המזכירה של מכון אקו לב עובר עונה לי מעבר לקו. אני מספרת לה את ממצאי הרופא ומקריאה לה את האבחנה שכתב. התורים שיש לנו, היא אומרת, זה רק עוד שבועיים. אני מסבירה לה כי אני אמא לילדים קטנים והפסקתי לתפקד בבית מרוב דאגה. שתעשה משהו ותנסה לעזור לי.

היא לא מאכזבת. היא מתקשרת אליי ואומרת שאבוא מחר.

לילה. אנחנו נוסעים להתפלל אצל ר’ שמעון בר יוחאי. מעתירים בתפילה. בעלי, בעזרת גברים ואני בנשים. מזמן לא הרגשתי תפילה כזו בוקעת ממני. אני נזכרת בתקופת הרווקות איך קרעתי את השמים בתפילות בכותל. מרגישה עוצמות ורגשות של קדושה.

בוקר. הנסיעה מביתנו בצפון עוברת בשתיקה. מקווים לטוב בעז”ה.

נקבע לנו תור עם הרופאה הבכירה ביותר. אני ממתינה ורק מתפללת “אל נא רפא נא לה” שוב ושוב.

האקו מתחיל. הרופאה מבחינה כי המצב גרוע ביותר. פחות מאחוז שמום כזה קורה. ירחם ה’!!!! כל זה מתרחש בבטני???

קיוותי כל כך לבשורות טובות. כל ההיריון רק התפללתי על בריאות. ה’ מה יהיה עכשיו? הרופאה רצינית מאוד. מכניסה אותנו לחדרה ומנסה להסביר לנו את התמונה הכי עגומה. אין סיכוי חיים לעובר הזה. היא רואה שאנחנו זוג שומר תורה ומצוות ומספרת לנו כי פעם לראש ישיבה אחד שעמד איתה בקשר היה סיפור דומה וכדאי לנו להיות לדבר איתו. היא מנסה להשיג את המספר ולא מוצאת. היא רק זכרה ראש ישיבה ואת העיר.

הרופאה קושרת איתנו קשר מעתה נהיה במעקב.

הנסיעה לצפון עוברת בשקט. אף מילה איני מצליחה לומר. מחשבות מפחידות מרצדות בראש. התנועות של העובר מתחילות לכאוב לי. לא כאב פיזי. כאב נפשי עמוק שרק אמא יכולה לחוות. אני מתחילה להבין כי הסוף קרוב.

כל הדרך חזרה אני מנסה לגלות מיהו ראש הישיבה שעליו הרופאה דיברה. אני שולחת סמס לכמה רבנים מאותה עיר עם נוסח זהה. כולם חוזרים אליי. ורק אחד אומר לי כי הוא לא מכיר את הרופאה הזו, אבל לנכד שלו היה דבר דומה. השגחה פשוט השגחה. הרב הזה אומר לי דברי ניחומים ומחזק. “מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו. זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”. הוא שוזר לנו את קבלת הדין והנחמה יחדיו. אני חוששת לשאול אותו מה עלה בגורלו של נכדו. בשיחה אחרת עם הרב אשאל ואשמע שלא שרד.

הלילה מגיע. אני מניחה את ראשי על הכר. המחשבות. אוי המחשבות. תנועות העובר. דיי אני לא מסוגלת לישון. נרדמת ומתעוררת שוב לחיים האמיתיים. המחשבות, שוב אינן נותנות לי לישון.

הבוקר מגיע. למי בכלל יש תאבון. מעתה ואילך החיים שלי משתנים. בכי בכל שיר עם מנגינה עצובה או שיר שמוזכרת בו המילה אמא. אני בוכה ללא הרף. בכי, חוסר אכילה ושינה.

אני נפגשת עם חברה טובה שרק אצלה אני מרשה לעצמי לפרוק את הלב. אני מתייפחת בבכי קורע לב. בכי שאפילו בבית לא הרשיתי לעצמי לבכות. אני לא רוצה לחיות. אני רוצה שהחלום הרע הזה יעבור. אני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בניסיון הזה הוא גדול עליי, אני חושבת.

אנחנו נוסעים שוב למרכז. שוב הנסיעה עוברת בשתיקה. אי אפשר לדבר איתי על כלום מלבד משהו טוב על ילדיי. אלו השיחות והדיבורים היחידים שמעתה אפשר לשוחח איתי. אני כבר בעולם אחר.

אנחנו נפגשים עם פרופסור ורופא מאוד בכיר. ליבם יוצא אלינו. גם הם כואבים את כאבינו. לצערנו, גם הם לא מבשרים טובות.

שבת, כמה טוב שבאת. שולחן שבת, אני ממררת בבכי ופורשת לספה. יותר מאוחר אמצא לה, לעובר, שם שסוף סוף התיישב בדעתי והרגיש לי מתאים…

וכך נמשכים הימים. הנסיעות מביתנו בצפון, למרכז הארץ נהיות תכופות, שקטות ועצובות.

לילה. אני מתקשה כרגיל להרדם. שינה קצרה. אני מתעוררת ונזכרת בחלום. אני נכנסת למקווה וטובלת. החלום מזכיר לי את חודש תשיעי בו אני נוהגת לטבול.

למחרת. לילה, שוב נרדמת לרגע. מתעוררת ונזכרת בחלום. אני עומדת מחוץ לבית כנסת לידי סיר גדול של קוסקוס. ומוציאים לי ספרי תורה אחד אחרי השני. זה מזכיר לי את ההילולה של הבבא סאלי זצוק”ל בו הייתי לפני כעשור. אני מספרת לבעלי על החלומות והוא אומר לי הטבילה במקווה, זה העובר שנמצא במי הרחם הדומים למי המקווה. הספרי תורה זה שהוא בבטן אמו לומד תורה. דומה האישה לארון קודש שספר תורה מונח בו, שאוצרת בקרבה עובר, אשר נר אלוקים על ראשו, ולומד כל התורה כולה, הרי האם היא בית מדרש וארון קודש.

החלומות מבשרים את מה שעומד לקרות.

בוקר. אני מבקשת מנינתו של הבבא סאלי זצוק”ל את המטפחת שלו שתלווה אותי. ותתן לי קצת כח נפשי.

אנחנו שוב על קו כביש 6 יש לנו בדיקה. אני ממתינה מחוץ למחלקת נשים לתור לאולטרה סאונד. קשה לי לשבת ליד כל ההריוניות. יושבת וממררת כרגיל, בבכי. בזוית העין אני רואה את רב בית החולים קובע מזוזה על המשקוף. אני בוכה ואומרת בקול חלוש לרב. ברכה! ברכה! הרב מסמן לבעלי שיבוא לברך על קביעת המזוזה. הוא מברך. אני מצביעה על בטני ובוכה. והרב אומר גם לנו זה קרה ואח”כ ה’ שלח לנו תאומים. הם בני שלושים היום. אני ממשיכה לבכות.

התור שלי מגיע. הרופאה מתוקה. אני בסוף שבוע 23. המטפחת של הבבא סאלי מסביב לצווארי. אני שוכבת לבדיקה של אולטרה סאונד. הרופאה מתחילה לראות כי הדופק מאוד לא טוב בלשון המעטה. בלי לדעת את מה שעומד לקרות. ה’ שם בפי את המילים. “ה’ הוא האלוקים”, “ה’ הוא האלוקים”. אני ממשיכה לומר את זה ללא הרף. אני כל כולי מכונסת בה’ הוא האלוקים. אני מרגישה את כל הגוף שלי בוער. אחרי כמה דקות שנמשכו כנצח הרופאה אמרה שזהו זה נגמר. היה שלב שהרגשתי שאני מרוב כאב מאבדת את ההכרה. לאחר מספר דקות שהתאוששתי שיתפתי את הצוות הרפואי שנכנס לחדר שאני מרגישה שזאת נשמה גדולה סיפרתי את החלומות שחלמתי באותו לילה ולילה שלפניו. ואז האחות שעומדת לידי אומרת לי “תקשיבי יש פה בחדר אנרגיות מאוד חזקות. אני לא אישה דתית , אבל מה שיש פה בחדר זאת הרגשה נדירה ואני המון שנים פה… את ממש צודקת”. הרגשתי שהחלומות באו כהכנה שמיימית. לדעת ולתת לי כח שזה מהלך אלוקי. אני יוצאת ממחלקת נשים. האחות מלווה אותי ואומרת לי שוב כי התכוונה לכל מילה שאמרה ולתחושות החזקות שחוותה בחדר.

שנת הל”ב של בעלי ושלי הלב הפסיק לפעום.

הילולת הבבא סאלי זצוק”ל.

יותר מאוחר חשבתי מה פתאום היה לי שגור בפי “ה’ הוא האלוקים”. ואז ישר עלה במחשבתי תפילת נעילה. הפרידה והעלייה לשמים.

קבלת הדין.

אני רק נושאת תפילה לה’. ה’ אני בתך עזור לי לעבור את זה לחיים טובים ולשלום.

בהשגחה מיוחדת יש בית חולים יחיד בארץ (“אסף הרופא”) שעד שבוע 24 עושה את פעולת הוצאת העובר בהרדמה מלאה. פניי לשם. אני מתאשפזת. איכשהו קראתי על מישהי ל”ע שנפטרה בזמן ביצוע הפעולה. אני חותמת על כל המסמכים שהצוות הרפואי נותן לי ללא כל חשש ולא קוראת דבר. חלק מהדפים נותנת לבעל שיקרא ורק חותמת. כבר ממה יש לפחד?

המטפחת של הבבא סאלי והחלומות מלווים אותי. על המיטה מובלת לחדר ניתוח ממלמלת “מימיני מיכאל משמאלי גבריאל מלפניי אוריאל מאחוריי רפאל ועל ראשי שכינת אל” מפקידה הכל בידי הבורא יתברך שמו. והופ אני נרדמת. המטפחת וכח קדושת הצדיק ביום הילולתו נותנות לי כח.

כל הצוות הרפואי היה נפלא ועדין. התפילות של המשפחה, החברות ותינוקות של בית רבן נתנו לי המון כח לעבור את ההמשך ולהישאר שפויה וחזקה.

שוב אנחנו נוסעים על כביש מרכז הארץ- צפון. נרגשים לפגוש את הילדים שמחכים מזה ארבעה ימים לשובנו. מבינה כמה זה נס ילדים בריאים. כמה זה לא מובן מאליו מה שיש. איזה עוצמות צריכה אמא לילד מיוחד. אוי ה’ החיים הם נס!!!

בנסיעה הזו אני כבר מדברת עם בעלי. משהו שנפתח. אני שואלת אותו איך זה הגיוני שמאז שזה קרה אני לא מצליחה להזיל דמעה אחת? הפסקתי לבכות. איך זה שחזרתי לאכול?

ואז הוא מספר לי על דוד המלך שכל עוד חלה בנו מבת שבע, דוד התאבל עליו אבל לאחר ששמע כי נפטר בנו קם, התרחץ, החליף שמלותיו וישב לאכול. ואז עבדיו שואלים אותו “מה הדבר הזה אשר עשיתה? בעבור הילד חי צמת ותבך, וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם”. ודוד המלך משיב להם כי בעוד הילד היה חי אז הוא צם ובכה. אולי יחון וירחם ה’ על הילד אבל עתה כשהוא מת “למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי”.

ואז נחה דעתי. כל עוד היתה תקווה היה בכי…

ה’ הוא האלוקים
דרוג הסיפור 4.5 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך