כשתחזור

yeshurun Bar-tov 24/03/2020 68 צפיות תגובה אחת

אריאל צעד בדילוגי שמחה על מדרכת האספלט השחורה, שלהטה בשמש הצהריים של חודש תמוז.
בדרך כלל כשהוא היה חוזר מהגן הוא היה הולך יחד עם חבריו, מדבר עימם על הדברים שעשו היום ומדי פעם עוצר כדי להתבונן בבעל-חיים מעניין שעבר בצד הדרך.
אבל היום לא היה סתם יום, היום עברו בדיוק שלושה שבועות מאז שאבא לבש את הבגדים הירוקים המוזרים (אמא קראה לזה “חאקי”) ונסע למקום רחוק שנקרא מילואים.
“שלושה שבועות, אריאלי”, כך הוא הבטיח, “שלושה שבועות ואני חוזר הביתה. בינתיים אתה תצייר לי המון ציורים, נכון?”.
אריאל הנהן בראשו, הוא רצה להגיד לאבא שלא ילך, שהוא עדיין לא הספיק להראות לו את הציור האחרון שהוא צייר לו, שעכשיו שוכב בודד במגירה בגן.
הוא רצה להגיד לו שהוא חיכה ליום שישי, כמו שחווה הגננת אמרה, כדי שהוא יביא לאבא את הציור לכבוד שבת.
הוא רצה להגיד לו שלא ייסע למילואים, שיחכה רק עוד יומיים ואז אריאל יביא לו את הציור היפה שצייר לו והוא יוכל לנסוע ביחד עם הציור שלו, וככה כשאבא יתגעגע אליו, כמו שאריאל מתגעגע לאבא, הוא יסתכל בציור ויהיה לו יותר קל.
אבל הוא ידע שאבא לא יכול להישאר, הוא כבר אמר לו שהוא צריך ללכת היום ושכבר מחכים לו. אז הוא רק הנהן בראשו, ואת כל הדברים שהוא רצה להגיד לאבא הוא אמר בשקט, בבטן, במקום שרק הוא יכול לשמוע.

שלושת השבועות שבאו לאחר מכן היו קשים וארוכים, לא רק אבא חסר לו, אלא גם אמא, שנשארה איתו בבית, התנהגה בצורה משונה שלא כדרכה בימים עברו.
על פניה שרתה בקביעות הבעה של מתח וחרדה, ואריאל אפילו חשב שהוא שמע אותה בוכה פעם אחת, בשעה מאוחרת של אחד הלילות הארוכים.
אמא שתמיד היתה כל-כך קרובה אליו, היתה פתאום כל-כך מרוחקת, כאילו שגם היא נסעה למילואים ביחד עם אבא.
“אבל עכשיו כל זה נגמר”, הוא חשב, כשהוא כמעט צועק מהתרגשות, “עכשיו אבא חזר הביתה סוף סוף ואולי גם אמא תחזור להיות כמו שהיתה לפני שאבא נסע”. כל הציורים שצייר לאבא, הישנים והחדשים, רשרשו בתיקו עם כל צעד שצעד. כאילו גם הם מחכים כבר לפגוש את אבא.
אריאל הרגיש גאווה בציורים היפים שצייר לאבא ובמיוחד בציור האחרון שצייר לו, בו רואים את אמא ואבא מחייכים ומחזיקים את ידיו של אריאל, שעומד זקוף ביניהם ועל פניו פרוש חיוך גדול של שמחה. ואם מסתכלים בציור מקרוב יותר, ניתן להבחין בערימה של בגדים ירוקים, ששוכבת מיותמת על הרצפה מאחוריהם ואיש לא מתכוון לעשות בה שימוש.
והנה, הוא הגיע לקצה הרחוב והבית כבר נגלה לעיניו, גגו האדום בוהק באור השמש המסנוורת.
ליד הכניסה לבית הוא מבחין בדבר מוזר, אוטו שאינו מוכר לו נמצא שם, במקום שבו היה חונה תמיד רכב האופל הירוק של אבא.
בישוב קטן כמו שלהם כולם מכירים את כולם וכל זר שמגיע לישוב מייד מעורר עניין.
אבל בפעם הזאת אפילו המבקרים הזרים לא עניינו אותו, הוא כבר ישאל אחר כך את החברים שלו מי הם היו.
הוא מדלג את מדרגות הכניסה לבית במהירות, חושב על המילים שיגיד לאבא כשיראה אותו, ולרגע אף כמעט נופל כשהוא נתקל בעציץ הגדול שבראש גרם המדרגות.
הוא צועד לעבר דלת הבית ומניח עליה את ידו, לרגע הוא עוצר, מדמיין את פניו המחייכות של אבא שבטח כבר מחכה לו בקוצר רוח, ואז הוא לוחץ על הידית ופותח את הדלת בתנופה, ובלי לעצור כדי לסגור אותה אפילו, הוא שועט לעבר הסלון בקריאות גיל.
אבל כשהוא מגיע לסלון הבית הוא אינו רואה שם את אביו, במקום זאת הוא רואה את אמא, יושבת על הספה הגדולה, כשפניה טמונות בכפות ידיה וכתפיה רועדות בבכי.
על הספה השנייה יושבים שני אנשים שאינם מוכרים לו ומדברים אל אמא בקולות שקטים.
כשהם שומעים את אריאל הם מרימים את ראשם באיטיות ומסתכלים עליו, העיניים שלהם עצובות אבל גם קצת מבולבלות, כאילו אינם יודעים מה לעשות כעת.
ואז גם אמא מרימה את ראשה מבין ידיה, והוא רואה שעיניה אדומות ונפוחות. היא מסמנת לו בידה להתקרב אליה, בלי שמוציאה אף מילה מפיה. אריאל מתקרב בהיסוס, הוא רוצה לחבק את אמא חזק, הוא רוצה להגיד לה שהכל בסדר, אבל הוא מתבייש מהאנשים שהוא לא מכיר. במקום זאת הוא מרכין את ראשו ושואל אותה בשקט למה אבא לא חזר עדין.
ואמא מניחה את ידה על ראשו, מלטפת אותו כמו שהיא עושה בלילה לפני שהוא נרדם, ואז לוחשת: “אבא כבר לא יחזור חמוד שלי, הוא איננו” ונראה שהיא רוצה להגיד עוד משהו, אבל אז הבכי חוזר וקולה נחנק.
אריאל כועס, אלו בטח האנשים האלה שאמרו לאמא את הדברים הנוראיים האלו, הדברים שעשו אותה כל כך עצובה. הוא רץ לחדר שלו ומוציא מהתיק את כל הציורים שהכין.
הוא יודע שהם פשוט לא מבינים, כי הם לא מכירים את אבא. הרי הוא הבטיח לו ואבא תמיד מקיים את ההבטחות שלו.
אבל למה אמא בוכה, היא לא זוכרת את זה? למה היא מאמינה להם?
הוא יזכיר לה, ככה החליט, ברגע שהאנשים האלה ילכו הוא ירוץ אליה ויספר לה שאבא הבטיח לו. ואולי אפילו אבא בעצמו כבר יחזור עד אז. אבל בינתיים, רק לבינתיים, הוא שם את ערימת הציורים היפים מתחת לכרית שלו ונשכב על המיטה הקטנה.
ופתאום, בלי להבין למה, זרם של דמעות חמות פורץ מעיניו.

כשתחזור
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

מהמם כל כך! הכתיבה ממש העבירה אליי את ההרגשה כאילו זה קורה מול עיניי, כל כך התחברתי פשוט מדהים!

24/03/2020 14:46
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך