לבד

יכול להיות שכולם אותו דבר. 
יכול להיות שכולם צדקו, כולם צדקו במה שהם אמרו. אף אחד לא טעה. הכל היה מדויק. חותך. חותך מדי. 

היו רגעים שהרגשת הגיבור והיית מאושר, מחייך אל כולם, היית אז כל כך גאה בעצמך. היו רגעים, כל כך הרבה כאלה…
היו רגעים שנתנו לך להרגיש שאתה המלך, שכולם צריכים אותך ולא יכולים בלעדיך, שנתנו לך להרגיש שאתה קרש ההצלה היחיד שלהם בים הפתוח. רק להרגיש.

כי היו רגעים שנתת את כולך, הבנת את כולם, נתת מעל ומעבר, רמסת את עצמך, הקדשת הכל בשביל כולם. אז כולם חייכו והעריכו והאמינו. 

אבל כשאתה היית צריך, פתאום מצאת את עצמך לבד, על אי בודד. לא. אף אחד לא היה שם כדי לקבל את פניך בחיוך ובמילה טובה. רק קול עמום שבקע מאחד העצים רעם, הוא צעק, כעס עליך. כעס על הדרך בה בחרת. כעס שעדיין לא עשית מספיק…

תפסת את עצמך חזק בידיים, רץ אל הסירה הרעועה שלך. מפליג אל החוף ההוא, מלא האנשים. אתה מתנצל, מתחנן שיתנו הזדמנות נוספת והם נאותים לעשות את זה, רק כי זה אתה. אתה מאושר, מרוכז רק במטרה שלך- לעשות טוב. 
סטייה אחת קטנה והכל מתפוצץ. שוב. כל החלום הוורוד שטוית במשך ימים ולילות ארוכים וסחוטי דמעות, מתנפץ לנגד עינייך בקול רעש גדול, ואתה מיואש. מנסה לאסוף את השברים ותוך כדי כך לאחות את שברי ליבך, ואת שברי ליבם של האחרים.

אתה עייף, מרשה לעצמך להרפות קצת. ושוב טועה. כולם מפנים אצבע מאשימה שהכל, הכל בגללך! והפעם, אתה מתחיל להאמין בכך… ואתה שוב מנסה לבקש, להתנצל. והפנים כבר פחות מסבירות. כולם זועפים. כועסים. מאשימים. אז אתה מתאמץ יותר והסערה חזקה. הדמעות הרבות שזרמו בים מציפות את הסירה הקטנה שלך והיא שוקעת לאט לאט, נותנת לך לחוש בעצב, להרגיש אותו חזק. 
ואז להרפות… לשקוע בים של יאוש, ורק אתה שם. לבד.