לראות אותי

ידעתי שהיא תחזור. חשבתי שאשמח חברתי הטובה ביותר משכבר הימים. זה נשמע מבטיח לא ? אז זהו.
הם גרו שם כל כך הרבה שנים, סיגלו מבטא אירופאי סקסי לעומת העברית הכל כך שגורה. בפגישה הראשונה הייתי עסוקה בסריקה ויזואלית, בהפנמת הנראות המראה המבוגר שלה, הקמטים . ההבנה הגיעה אחר כך הרבה יותר מאוחר, אי שם בין המראה המשקפת אותי, לשאלה הסתמית לבן הזוג המסכן שלי "תגיד, מי נראית יותר מבוגרת לילי או אני ?" שאלה מקבילה לזו של השומן. הוא לא יכול לצאת מזה טוב. אבל הבנתי וגם אתם אני חושבת.
בלילה חזרתי לשם למקומות שרציתי לשכוח.
לשנה ההיא בתיכון בה נפלתי כל כך חזק, והיא פרחה. השנה שהפסקנו להיות חברות הכי טובות. אני חוזרת לשם לפעמים אבל הפעם היא מלווה אותי. מן ניגוד בריא לכל מה שקרה לי.
כמעט לא יצאתי מזה. הסמים, הסקס הסתמי, ההשפלות.
המסדרונות הארוכים והמאיימים של מרכז הגמילה. היום בסרטים, מרכזי הגמילה נראים כמו כפרי נופש, אולי רק לעשירים. אז זה היה בית סוהר, לא מועיל ולא מתגמל/מגמל/גומל כלום.
אני שוכבת במיטה שלי, בבית היפה שלי, עם המשפחה שלי היום והכאב עדיין שם. ואיש לא יבין, אולי ג'נקי גמול כמוני. אבל אני לא רוצה אותם לידי.
אני גם לא רוצה אותה.
היא מעצבנת אותי, גם היום הדיבורים, הם על נפלאות הנעורים, בית הספר והחברים מאז. לי לא היו חברים מאז, הייתה הישרדות.
"שתרגישי את אלוהים סביבך תדעי שניצחת" משפט שמלווה אותי עד היום מזרה גמורה, שהכירה אותי אז, שראתה אותי.
הטלפון מצלצל, ממש לא מתחשק לי לענות.
אני קמה "כן, היי לילי מה נישמע ?, בטח בטח אשמח להיפגש מחר ? כן, כן , מצויין"
אני לא מאמינה למה שקרה עכשיו, אחרי כל המונולוג העצמי הזה, זאת התוצאה.
אולי אני יותר חזקה ממה שחשבתי.
או שאני פשוט עדיין אוהבת אותה למרות הכול.