מים כחולים עכורים אך רכים

סבי היקר הנחה אותי בילדותי.
נתן לי חוקי בסיס לחיים בריאים ומתוקנים.
מה זה חיים בריאים ומתוקנים מצד האמת? אפילו אני לא יודע.
עם זאת, המשפט שהוא נהג לחזור עליו רבות היה:

"
נכדי יקירי,
האהבה –
היא דלי עם חור בתקופת בצורת…
אם תוריד ולו לשניה ידך מן החור –
המים יהוו זיכרון טהור!
"

היום, אני עדיין לא מסכים עם המשפט הזה.
אני חושב שכל קרע אפשר לתפור אם באמת החוט והמחט קיימים (ולא רק נאמרים באוויר.).
אבל –
שורש המשפט שהוא הנציר בי, ממשיך להדהד בצרחות בתוך חדרי מחשבותיי הכמוסים ביותר.

למה שאדם ירצה להשתייך לכלל מסוים? בין אם הכלל הוא להיות תחת הכלל אהבה, כשהפרט השני הוא בן זוגך, ובין אם הכלל הוא משפחה, שהפרטים האחרים הם אחיך והוריך…
אני יכול להמשיך עד מחר.

התשובה הרציונלית הראשונה שעלתה בי היא – כי ככה!
לשאול דבר שכזה, טיפשי באותה מידה שאשאל "מדוע יש לי יד?" – כי ככה!
אבל לאחר מכן סטרתי להבנה הראשונה ושאלתי את עצמי שאלה אחרת. הרבה יותר נסתרת:
איך לעזאזל טמונה בי החוויה? מה היא אותה חוויה ומאיפה היא פאקינג נובעת?(!!!)
כשאני אומר חוויה, אני לא מדבר על חוויה במובן של יציאה עם חברים.
כשאני מדבר על חוויה, אני מדבר על חוויה במישור הרגשי.

האדם הוא חיה.
מכונת אינסטינקטים משומנת היטב שחושלה על ידי היוצר בעל הכלים כולם – הטבע!
אבל… מה לעזאזל הטבע הארור הזה טמן בי שפועם בי בכל רגע ומשאיר בי ניצוצות של משהו לא מובן?
ניצוצות של משהו שלא נתקיים מעולם בעולם החושי שניתן לתפוס בידיים.
ניצוצות של "ריק עם תחושה".
אני מניח שזאת המתנה הכי גדולה שהטבע נתן לנו, ועם זאת המקוללת ביותר.
היא זאת שגרמה ותגרום לאינסוף אנשים להימצא תלויים על חבל,
ומצד שני היא זאת שגרמה ותגרום לאינסוף אנשים להיוולד קשורים בבטנם בחבל.

מה היא אותה הרגשה אישית פרטית שכל אחד מרגיש ולא יכול לשתף עם אחרים? מאיפה היא נובעת? תנודות כימיקלים מפיקות את האינסטינקט, אבל מה גורם לחוויה כשלעצמה?!?!
כנראה השאלה הקסומה הזאת תטריד אותי עד יום מותי..
היא הייתה,
ותהיה,
הסיבה להתפעלות הבלתי נפסקת שלי ולאהדה הבלתי נדלית שלי כלפי העולם.
הסיבה לרכות המלטפת בהשקפה שלי כלפי העומק.