אורגת הדיו
טוב, מושפע מאוד מהשירים Girls Like Girls ו-If I Die Young, ומהקטע של קיו ומרגו על הגג ב'ערים של נייר' המדהים. אחד הקטעים האהובים עליי בספר. הוא די קצר, אני יודעת, אבל זה האורך שאני כותבת בו בדרך-כלל. לא ממש מרוצה מהסוף. אשמח לתגובות..

ניו-יורק | קטע קצר

אורגת הדיו 24/10/2015 770 צפיות אין תגובות
טוב, מושפע מאוד מהשירים Girls Like Girls ו-If I Die Young, ומהקטע של קיו ומרגו על הגג ב'ערים של נייר' המדהים. אחד הקטעים האהובים עליי בספר. הוא די קצר, אני יודעת, אבל זה האורך שאני כותבת בו בדרך-כלל. לא ממש מרוצה מהסוף. אשמח לתגובות..

היא נשמה את האוויר הצח, עיניה סוקרות את הסביבה. ניו-יורק נראתה שונה כל-כך מנקודת המבט הזו; שלטי הראווה הבהבו באורות בוהקים, המגדלים נראו מאיימים ליד הכוכבים הקטנים, וכל האנשים נראו כמו נמלים קטנות. רק נמלים קטנות ולא מזיקות.
היא חשבה שזה משעשע – היא הייתה צריכה לעלות עד לראש המגדל כדי לראות את ניו-יורק האמיתית. אולי תייר יחשוב שניו-יורק נפלאה בלילה, אבל היא ידעה שזוהי רק תחפושת – מסכה ראוותנית שנועדה להרחיק את כולם מתכולתה האמיתית. עכברושים, רקבון, רמאות, גנבה, פשע, אגוצנטריות. בעיר הזאת, היא חשבה, כל אדם צריך לדאוג רק לעצמו.
היא נזכרה ביום הראשון שלה שם – נערה שרק סיימה את לימודיה בתיכון, זינקה על המטוס הראשון מטקסס לעיר הגדולה בתקווה שהחלום שלה יתגשם. היא רצתה להיות זמרת, שחקנית, להופיע בבמות הכי גדולות בברודווי, להצליח בגדול. היא רצתה לאהוב ולהיות נאהבת, וכמו ילדה קטנה, היא באמת חשבה שהכל יתגשם.
והנה היא שם, לאחר שנה. על גג האמפייר סטייטס. בלילה. נזרקה מהדירה שלה אחרי שנותרה ללא גרוש, בדיינר משלמים לה סכום כסף שמספיק לארוחה אחת במקרה הטוב. את החברה הכי טובה שלה היא נטשה בשביל העיר הזאת.
“אני נשארת כאן. את יכולה ללכת לניו-יורק, להיות בברודווי, בואי נראה כמה תצליחי שם. יש לי מלגה, את מבינה את זה? מלגה. לאחת המכללות הטובות ביותר לרפואה בטקסס. אני לא אסכן את הכל בשבילך. אז להתראות. תהני לך שם.”
היא יכלה לשמוע את המילים של סטייסי, מהדהדות בראשה, כאילו זה התרחש רק אתמול. היא זכרה את שדה התעופה בפרטי-פרטים – את הדיילות, שמחייכות חיוך מזויף מדי; את המשפחות שיוצאות לטיול; כמה נערים מופרעים שעשו צרות בדוכן מזון מקרטע.
אבל יותר מהכל, היא זכרה אותה. את החברה הכי-טובה שלה, את אותה האחת שאמורה לתמוך בה. היא נזכרה במכונית הרעועה שבה נסעו עד לשדה התעופה, את המבטים שסטייסי נעצה בה מהמראה במושב הקדמי. היא לא יכלה לשבת לידה; היא פחדה ממבטה. היא פחדה מהקרבה אליה.
אחרי הכל, היא הייתה אהבת חייה. רק עכשיו היא הבינה זאת. את התחושה המוזרה שהייתה לה בכל פעם שנפגשו. את ההרגשה הנעימה, בכל פעם שאצבעותיה של סטייסי נגעו בשיערה. את החיוך הגדול שנפרש על פניה בכל פעם שנפגשו.
ואולי בגלל זה היה לה כל-כך קשה להפרד.
היא חייכה אל העיר הזאת בפעם האחרונה. העיר שלקחה את חלומותיה, אהבותיה, את ליבה, וכתשה הכל לרסיסים קטנים. אולי בגלל זה הלילה נראה כה זוהר, היא חשבה. הרסיסים שלה מאירים את הכל.
היא נשמה נשימה עמוקה וצעדה צעד נוסף לעבר הגדה. היא שמעה צעדים באים וקרבים. זה עכשיו או לעולם לא.
רגליה ריחפו באוויר לשנייה אחת לפני שצנחה מטה. רגע לפני שאיבדה את ההכרה, היא שמעה זעקת שבר. קול מוכר.
“חכי, אוליביה, לא! אני אוהבת אותך!”
היא זיהתה את הקול הזה. זה היה הקול האהוב עליה ביותר בכל העולם.

סטייסי.

ניו-יורק | קטע קצר
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך