סיכוי אחרון לנחמה

nameless500 16/05/2018 147 צפיות אין תגובות

לרגע חשבתי שאחרי שנים של אפלה מכבה מצאתי רגע של אור, לרגע חשבתי שכל מה שהיה יכול להסלח, להשכח. אך גם הרגע הזה נעלם מידיי כמו עשן חמקמק רק תחושה של פספוס ועצבות נשארה. אחרי שנים של אטימות חשבתי אפילו להגיד את התחושות האלה בקול, זאת אהבה שכחתי את הרגש הזה. אך תחושות התעלות כאלה רק משכיחים כמו סם ממציאות שאי אפשר לברוח ממנה. גם אם אני אגיד לו האם הוא יקבל אותי כמו שאני, שבורה לבלתי התקן וכמעט רק כמעט כבויה לגמרי, האם למרות כל זה אני אזכה בהזדמנות אחרונה לנחמה. אך רגעים כאלה הם רק מחשבה. המציאות הגיעה גם אליי והוא שם עמד רציתי להגיע לו אל תלך, תשאר איתי, למה שהוא ישאר ,כליל השלמות, נגלה לעיניי והתאדה במהירות שהוא בא ולקח איתו עתיד שיכל להיות, תחושות שיכלו לקבל מילים ושם ומגע שיכל רק לרפא. קשה לי לקבל את העובדה שאתה כל מה שיהיה לי אי פעם, הרי אני היחידה, ואני אחיה ואני אמות לבד. ומהי בכלל הזדמנות אחרונה בשביל יצור כמותי, חיים לא נגמרים לא מקבלים את הפריווילגיה להזדמנויות אחרונות רק לזכרונות נשכחים ולעבר רחוק.
אין בודד כמו הכוכבים ככתר על מלכות שמיים נשגבים הם מכל יצרי האדמה, אין זמן להם והם כל הזמן
, מה עצוב סיפורם, מה עצוב.

סיכוי אחרון לנחמה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך