שלום, זו פעם ראשונה שאני מפרסמת כאן סיפור :)
אין לי ממש שם בשבילו, "נקודת מפנה" זה רק רעיון... אז אם יש הצעות הן יתקבלו בברכה :)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נקודת מפנה

27/08/2010 607 צפיות 2 תגובות
שלום, זו פעם ראשונה שאני מפרסמת כאן סיפור :)
אין לי ממש שם בשבילו, "נקודת מפנה" זה רק רעיון... אז אם יש הצעות הן יתקבלו בברכה :)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~פרק א’~
“אדר גלבוע !” נשמעה צעקה במסדרון
ילדה בעלת שיער שטני בהיר ועיניים ירוקות (שנכון לרגע זה גולגלו בייאוש) עם תיק משובץ של ג’אנספורט, הסתובבה. למרות שהיא ידעה מה משמעות הקול ומי בעליו.
“כן המנהלת ?” שאלה הילדה עם חיוך מאולץ.
“מצחיק מאוד אדר,” אמרה המנהלת חגית “זה לא יעזור לך. עכשיו למשרד שלי”
אדר נשפה בקוצר רוח, והשתרכה אחרי המנהלת לכיוון חדרה.
“מה הפעם?” היא שאלה בעודה מטילה את התיק על הרצפה ומחפשת מקום לשבת
“הפעם דווקא לא עשית כלום”
“אז למה קראת לי לבוא לפה ? ” שאלה הילדה בחוסר עניין
“אני רוצה שתצטרפי למגמת המחול,” אמרה המנהלת.
היא בהתה בה לרגע במבט מוזר. “אין שום סיכוי שבעולם,” אמרה אדר בלי תנועה “כבר ניסית שנה שעברה להכניס אותי לשם, וכמו ששתינו יודעות, זה לא בדיוק הולך”
“מה לעשות אדר,” אמרה המנהלת תוך כדי נשיפה של ייאוש “מה שמאפיין את הבית ספר הזה הוא שיש הרבה הרבה מגמות וחוגים של אחר הצהריים, ולכל תלמיד יש מגמה. את היחידה –חוץ מתלמידה מי”א 4 ותלמיד מי”א 9- שאין להם מגמה”
אילו רק, אילו רק הייתה אדר מתעניינת מי זאת התלמידה הזו, ובמיוחד מי זה התלמיד הזה, ולמה אין להם מגמה, הרבה תהליכים היו מתקצרים, או לא קורים בכלל.
“מה שלא יהיה,” אמרה אדר והטילה את עצמה על הכיסא “אין לי כוח למגמה הזו. ובכלל ענת מעצבנת אותי”
“אין מה לעשות אדר, את חייבת. ואת רקדנית מצוינת. את פשוט לא רוצה”
“בדיוק ! אני לא רוצה ! לא אכפת לי איזו רקדנית טובה אני” אמרה אדר והשפילה את עיניה.
“את מכירה את הנוהלים. זה או זה, או בישול, אומנות, גרפיקה, מחשבים, קולנוע, התעמלות קרקע, מתמטיקה ופיזיקה. כרגע המחול זו עדיפות ראשונה. אלא אם כן את רוצה לעוף מבית הספר הזה”
“לא ממש אכפת לי” אמרה אדר בשקט.
“אדר,” אמרה המנהלת בנימה של רחמנות “אני יודעת שמה שקרה עם ההורים שלך, ושנשארת לבד עם אחותך נותן לך את המחשבה שיש לך פריבילגיה להתנהג כמו מופרעת. אבל אני יודעת, אדר, שאת מסוגלת להרבה יותר מזה. הסיבה היחידה שני מתאמצת להשאיר אותך פה אלו הציונים שלך”
“טוב לדעת,” אמרה אדר. ‘אוף !’ היא חשבה ‘אני לא מאמינה שזה חוזר על עצמו… חשבתי שאחרי “תקרית הביצים” של שנה שעברה היא לא תרצה לתת לי להיכנס לשם שוב’
“בסדר,” אמרה אדר “אני אשתתף במגמה הזאת שלך. אבל כדאי מאוד לענת לא לנסות לעצבן אותי כמו פעם שעברה”
“יפה מאוד, ” אמרה חגית “אני בטוחה שתפיקי מזה את המיטב. את מכירה את מערכת השעות”
אדר קמה מהכיסא, גרפה את התיק מהרצפה, יצאה וטרקה אחריה את הדלת. הראש שלה היה מלא במחשבות של ‘כמה מעצבן הבית ספר הזה’ ו- ‘אני לא מאמינה שהם מכריחים אותי’ וכולי.
מתוך כל כך הרבה מחשבות כעוסות, עברה אדר במסדרון בלי לראות שנתקעה במישהו בצד הכתף, שמבטו התעכב עליה לשנייה, ואז התעורר והמשיך לדבר עם חברו שעמד לידו.

~פרק ב’~
“שלום לכולם,” אמרה ענת, המורה לריקוד “אני רוצה שכולכן תכירו –או תשמחו לראות שוב- את אדר, שהייתה פה שנה שעברה” אמרה בחיוך מאולץ ועייף.
“בסדר ענת,” אמרה אדר שנכנסה לשיעור “את לא צריכה להציג אותי. כולן פה מכירות אותי” אמרה וחייכה חיוך זדוני.
“בסדר, שבי במקום” השיבה ענת בקרירות “כולן, להסתדר בשורות ותתחילו מתיחות. אני צריכה לעשות טלפון.”
כאשר יצאה ענת מהסטודיו, שאלו בר, עופר, סהר, מור, טל, נועה, עמית ומור השנייה בבת אחת: “למה את פה ?”
כולן היו חברות של אדר, וכולן היו הרקדניות הכי מוכשרות ויפות במגמה.
השאלה לא נשאלה בטון של אכזריות, אלא של פליאה, שגרם לאדר לצחקק ולהשיב: “חגיתושקה מכריחה אותי. היא מאיימת שהיא תעיף אותי מבית הספר”
“או-ווה,” אמרה מור “אבל נראה לי זה בולשיט. שמעתי שזוהר מי”א 4 בלי מגמה”
“כן, היא ספרה לי,” השיבה אדר תוך כדי מתיחת הרגליים “אבל מה שלא יהיה. אם אני חייבת, אז כדאי שאני אהנה קצת, לא ?” חייכה.
“מצחיק מאוד,” אמרה בר “רק בבקשה אל תהרסי את הכל, כי יש כמה שכן רוצות לרקוד”
אדר קרצה לה, והמשיכה להימתח.
“אוקיי כולן,” אמרה ענת בזמן שנכנסה לחדר “לפני שנתחיל בשיעור, יש לי הודעה. כפי שאתן בטח יודעות, מופע הקומפוזיציה שלנו מתקיים עוד מעט. אני יודעת שחלק מכן כבר החלו לעבוד על הריקוד, אבל עכשיו זה מתחיל באופן רשמי. אני מזכירה, לכל בת מותר שיהיו כ-5 בנות לא כולל היא בריקוד שלה, והריקוד לא צריך להיות יותר ארוך מ-4 דקות. במידה ויש שתי בנות שמחברות קומפוזיציה, מותר 10 בנות. עכשיו כולן אפ על הרגליים, מתחילים בחיזוק הרגליים”
כאשר יצאו אדר ועופר מהחדר, בסוף השיעור, שאלה אדר את עופר: “תגידי, המופע הזה ממש עוד מעט. איך אפשר להתחיל לבנות ריקוד בזמן כל כך קצר?”
“זו הייתה רק תזכורת. כל הבנות התחילו כבר לפני שלושה חודשים”
אדר התכוונה להגיד עוד משהו, אבל שמעה את קולה של ענת קורא לה לחזור לחדר.
“מה ?” שאלה אדר בעודה נכנסת לחדר. היא ראתה שגם חגית שם.
“אנחנו רוצות שתופיעי במופע הקומפוזיציה” אמרה חגית
“מה?” חזרה שנית אדר
“מה לא ברור ?” שאלה ענת בעצבנות
“אממממ… אולי העובדה שזה ממש בקרוב ואין לי שום דבר מוכן, וגם אולי העובדה שאני בכלל לא רוצה ?!”
“אין מה לעשות אדר,” חזרה חגית על סיסמתה הקבועה “את משתתפת בזה וזהו”.
אדר ידעה שאין מה לנסות להתווכח. וחוץ מזה, זו הייתה ההזדמנות שלה לעשות קצת כיף.
“אוף, בסדר,” אמרה אדר וניסתה לשוות לקולה גוון מאוכזב
“אני מזכירה לך אדר,” אמרה ענת בקרירות “יהיו שופטים בקהל שיחליטו מי יעלה למופע האזורי”
“מגניב,” ענתה אדר. עוד יותר כיף “יאללה, ביי”.
אדר, בעודה יוצאת החוצה, כבר התחילה לחשוב מה היא מתכננת לעשות. והיה לה רעיון מצויין.
היא הייתה זקוקה רק ל…
“בר, עופר, סהר, מור, נועה,” קראה אדר בחדר ההלבשה “אני יכולה לדבר איתכן לרגע?”
“בטח,” מלמלו כולן ביחד
כל הבנות נכנסו לסטודיו. “תקשיבו,” אמרה אדר “ענת מכריחה אותי לעשות קומפוזיציה, ואני צריכה את העזרה שלכן”
“את צריכה שאנחנו נרקוד ?” שאלה בר
“לא בדיוק,” ענתה אדר “תבינו, אני ממש לא רוצה את כל הקטע של המגמה. אז תקשיבו מה חשבתי. ראיתי לפני כמה ימים, אחרי שחזרתי הביתה באותו היום שחגית אמרה לי שאני חייבת להשתתף במגמה, סרטון ביוטיוב של ריקוד אחד, משנת 1950 בערך, של ילדה אחת מסין, ויהיה ממש קל לרקוד אותו.”
“אז את רוצה לגנוב ריקוד ?” שאלה סהר, שלא הייתה חכמה במיוחד
“לא טמבלית,” השיבה אדר “אני רוצה שנלמד את הריקוד, וזה מה שנראה לענת בחזרות, ולא באמת מה שנעשה על הבמה בפועל. מה שבאמת נעשה על הבמה, חשבתי שניקח מנגינת פלאפון –אתן יודעות, הצלצולים האלה שבאים עם הטלפון- ונעשה ריקוד טיפשי ומכוער.”
“ומה ייצא לנו מזה ?,” שאלה נועה “כאילו, אין לי בעיה לעשות את זה אבל למה ?”
“בשבילי, זה סתם מחאה. בשבילכן זו תהיה הפוגה מהמתח של התחרות וההופעה.”
“ו…” התחילה בר לשאול ואז השתתקה
“אל תדאגו,” אמרה אדר שניחשה על מה ולמה היא מודאגת “אני אקח אחריות על הכל. אם היא רק תנסה להאשים מישהי מכן, אני אדאג שזה לא יקרה. אז מה אתן אומרות ? שאני אלמד אתכן עכשיו בשתי שניות את הריקוד ?” חייכה אדר
הנהוני הסכמה באו מכל הכיוונים.

~פרק ג’~
‘איפה המפתחות האלו ?!’ חשב אריאל לעצמו בעודו מחטט בתיק בכוח. ‘אה! הנה הם !’ קרא בראשו ופתח את הדלת.
‘טוב, אין לי הרבה זמן,’ חשב לעצמו אריאל ‘מה השעה ? שתיים וחצי ? המממ… זה משהו כמו חצי שעה על האופנוע, אז יש לי חצי שעה לאכול’.
אריאל פתח את המקרר, הוציא משם שניצל ואורז, הטיח אותם על צלחת והפעיל את המיקרו. בזמן שעמד וחיכה, עברה בראשו המחשבה על הילדה הזו, הבלונדינית היפה שראה לפני כמה ימים. הוא אפילו זכר מה היא לבשה. חולצה משובצת כחולה בהירה, וג’ינס ארוך וצמוד שהחמיא לה מאוד. הוא אפילו חשב שהוא זכר איך קוראים לה… בקצה המסדרון הייתה ילדה אחת שצרחה את השם שלה כאילו לא נפגשו כמה שנים… אדר, היה נדמה לו שזה מה שצווחה הילדה ומה שהדהד במסדרון.
בלי ממש להבין למה, הוא מצא את עצמו מהרהר בה עד שצפצוף המיקרו קטע את מחשבותיו, והוא החל לאכול במרץ.
כאשר סיים, שם לפתע לב שהבית לגמרי דומם. ‘מעניין איפה כולם’ חשב לעצמו.
הוא ניגש לחדרו, הוציא את התיק מהארון, פתח אותו ובדק שהכל שם. לאחר מכן, ניגש אל סל הכביסה הנקייה, וחיפש את החליפה.
כאשר מצא אותה נשם לרווחה. תמיד הייתה לו איזשהי הרגשה שמישהו יהרוס אותה.
בלי משים, הוא העביר את ידו על דש החליפה השמאלי, שעליו נרקם הסמל שאותו ידע כבר בעל פה. והחל ללכת לחדר, להתלבש ולארגן את התיק. הוא חייך. אולי ממחשבה על החליפה, ואולי ממחשבה על אדר.

~פרק ד’~
“נו בר ! זה לא כל כך קשה !” אמרה אדר בייאוש
בר ניסתה שוב ושוב לבצע את הצעד, עוברת כישלון אחר כישלון.
“תראי בר,” אמרה נועה “רק תשימי את הרגל השמאלית מאחורי הימנית, תקפצי ישר לתוך עמידה על רגל אחת ומשם לשפגט !” סיימה וביצעה את תרגיל באופן מושלם.
בר העוותה את פרצופה והמשיכה לנסות.
“אז מה ?” שאלה עופר את אדר “המצאת כבר איזה משהו לריקוד רינגטון שלך ?”
“ברור,” השיבה אדר ותוך כדי זה העלתה על הרגל שלה למאחורי הראש “זה ממש טיפשי… שימי לב- סטייל ריקוד הציפורים עם המקרנה” קרצה לה.
“שימו לב,” אמרה אדר “אני הולכת להפעיל את המוזיקה, תנסו לזרום איתי בריקוד. מחר אנחנו נראה את זה לענת, ובעוד שבוע ממחר יש את המופע”
הבנות הסתדרו במקומות, ואדר הפעילה את המוזיקה, ורצה לכיוון המיקום שלה.
מוזיקה ישנה נשמעה ברחבי ביתה של סהר, בסלון, היכן שהבנות פינו מקום כדי להתאמן.
הריקוד נראה מורכב ומושקע, אך מי שבאמת מבין, יודע שללמוד אותו לא יהיה קשה בכלל.
הפעם, כשבר ניסתה לעשות את התרגיל דווקא הצליחה, ובצורה מקסימה. אם הייתם מתבוננים ברוב הבנות, היה ניתן לראות את הריכוז והמאמץ. רק באדר היה ניתן לראות שעמום, רצון ותשוקה למשהו אחר. משהו שונה.
התמונה הסופית של הריקוד הייתה פירמידה של הבנות, כאשר אדר בראשה. המוזיקה סיימה להתנגן במערכת, ואדר קפצה לכיוון הרצפה.
“היה ממש מגניב,” היא אמרה והלכה להוציא את הדיסק. “בקיצור, הריקוד שבאמת נעשה במופע יהיה מין שילוב של ריקוד הציפורים עם המקרנה, אין בכלל צורך ליותר מחזרה אחת… נעשה אותה יום לפני המופע. סבבה ?”
הנהוני הסכמה נראו מכל עבר.
“מגניב, אז ביי כולן!” אמרה אדר, לקחה את תיקה ויצאה מביתה של סהר.

~פרק ה’~
נהמת אופנוע נשמעה בכניסה למתנ”ס. ממנו ירד מישהו כבן 16, החנה את האופנוע, והוריד את הקסדה מראשו.
את הקסדה הוא שם בתוך תא המטען, ושם את תיקו על הגב. התיק היה גדול ושחור.
הנער לבש מכנסיים לבנים, רחבים מוזרים למראה.
אריאל נכנס לתוך המתנ”ס הקטן והלך ישירות לכיוון האולם עם רצפת הפרקט.
לפני שהוא נכנס אליו, הוא חלץ את נעליו.
‘כנראה הקדמתי,’ חשב. האולם היה ריק לגמרי, חשוך ובהיר באותו הזמן. כל האורות היו כבויים, ועדיין שמש אחר הצהריים הסתננה דרך החלון והאירה חלקים מרצפת האולם.
אריאל הוריד את החולצה, ופנה לחטט בתיק הגדול והשחור. לבסוף שלף משם את החלק העליון של החליפה ולבש אותה, והוציא את החגורה מהתיק, שהחלה להלבין מרוב שימוש.
‘מה השעה בכלל ?,’ חשב והסתכל על שעון הקיר ‘עשרה לארבע… הם עוד מעט יבואו’ הוא הוריד את מבטו ונתקל בתמונה הגדולה והארוכה שנתלתה לאורך הקיר.
אם יש משהו שאריאל לא אהב שעושים, זה להפריע למישהו לבהות במשהו. הוא שמע צחוק של ילדים.
חבורה של ילדים נכנסה לאולם, בכיתה ג’-ד’ ברגע שהם ראו אותו ההשתתקות הייתה מידית.
אריאל העיף עוד מבט אל השעון. “יש לכם חמש דקות,” הוא אמר “אם מישהו צריך עזרה, שיבקש ממני” הוא הסתובב והלך לכיוון קדמת האולם.
הוא שמע משהו מכיוון הדלת, הוא ראה את זוהר ונטע נכנסות, הוא הנהן לברכת שלום.
“בואו תעזרו למי שצריך,” אמר “שיתארגנו מהר ונתחיל”

~פרק ו’~
“יפה מאוד נטשה,” אמרה ענת “קומפוזיציה… אממ.. מוצלחת מאוד” חייכה חיוך מזוייף שרמז לנטשה לעזוב את רחבת הריקודים.
‘אלוהים, כמה שחלק מהבנות פה חסרות כישרון,’ חשבה לעצמה ‘מי הבאה בתור ? אוי פשוט נהדר, אדר’ השמיעה אנחה. “אדר גלבוע, גשי למרכז”
“כן ענת ?” שאלה אדר עם חיוך מלאכי
“יש לך קומפוזיציה ?” שאלה בספק
“תאמיני או לא, יש לי. בר, סהר, עופר, נועה ומור משתתפות”
ענת לא הופתעה. סביר היה שהיא תבחר בחברותיה הטובות… בין אם הן הרקדניות הטובות ביותר ובין אם לא.
“יפה מאוד, בואי תציגי את הקומפוזיציה שלך”
אדר הוציאה מתיקה את הדיסק תוך כדי שהבנות התארגנו במקומות.
“שיר מספר 7,” אמרה אדר ונתנה לענת את הדיסק. היא הלכה למיקום שלה.
ענת הכניסה את הדיסק למערכת ולחצה על “פליי”. המוזיקה החלה להתנגן ונראה שענת הופתעה מהצלילים היפים והישנים.
המוזיקה הפסיקה. ענת התבוננה בריכוז והיה נראה כאילו שקעה לתוך הריקוד, כמו שנהגה לעשות לעיתים קרובות. היא התנערה. “יפה מאוד אדר,” אמרה “אם זה מה שתעלו במופע, נראה לי שיש לכן סיכוי לזכות”
“פשוט מרגש,” אמרה אדר בנימה צינית שאפילו סהר לא יכלה לפספס וניגשה להוציא את הדיסק מהכונן.
לאחר מכן, בחדר ההלבשה בר ניגשה לאדר ואמרה לה: “היי, למה היית כזאת כלבה לענת ?”
“כי, למקרה שלא הבנת,” אמרה אדר “זה לא כל כך מעניין אותי…”
“אבל למה לא ?” התערבה סהר שצותתה
“את אוהבת ללמוד פיזיקה ?” שאלה אדר
“פיכס לא ! במיוחד לא עם נטלי המורה המעצבנת הזאת…”
“נו בדיוק ! ריקוד זה כמו פיזיקה בשבילי. משעמם וחסר משמעות”
סהר ובר, שלא היו חכמות במיוחד משכו בכתפיהן והלכו.
מור, שמקרה הייתה בין החברות הישנות והטובות של אדר, זקפה גבה תוך כדי ששמה את תיקה על גבה והתקדמה לאדר.
“מה את מחרטטת ?” שאלה אותה
“מה ?”
“אין לך שום בעיה עם פיזיקה…”
אדר הרימה גבות ומשכה בכתפיה.
מור העוותה את פניה “אני אדר גלבוע ואני תמיד מקבלת 100 בפיזיקה ובכלל בכל המקצועות…” חייכה.
אדר העלתה חיוך “את יודעת שאני מתה על בר וסהר.. אבל כשזה מגיע להבנה על משהו אחר אני מנסה להקל עליהן ולהשוות את זה למשהו מהחיים ה… פשוטים שלהם” קרצה לה. “יאללה בואי,” אמרה ומשכה את מור לכיוון הדלת.
‘יש בה משהו אחר,’ חשבה לעצמה מור ‘זה לא שהיא לא סובלת ריקוד בלבד, היא… לא יודעת. יש משהו אחר’

~פרק ז’- ההופעה~
זמזום קולני נשמע באולם. מאות הורים ואחים התיישבו במקומותיהם. חלקם דיברו עם הורים חברים, חלקם התעסקו בטלפון, וחלקם ניסו להרגיע את ילדיהם.
בינתיים, מאחורי הקלעים נראה כמו בית משוגעים. חלק מהבנות ישבו כאשר הברכיים שלהן מכופפות והן מחבקות אותן בשתי ידיהן. חלק ישבו עם הידיים על האוזניים, וחלק עשו נשימות.
אדר, לעומת זאת סתם ישבה והביטה בציפורניה בשעמום.
‘אויש, השעמום !’ חשבה לעצמה. היא הביטה שמאלה וימינה, ומה שראתה אלה רק בנות לחוצות שעוד שנייה מתעלפות מנשימת יתר \ הקאה.
היא קמה והלכה לכיוון הדלת שמובילה לבמה. ‘אם כבר אין לי מה לעשות,’ חשבה ‘בואו נראה מי נמצא באולם.’
בהיכל הגדול שהם היו בו, היו הרבה אולמות ובמות, שכל בלוק כזה היה מורכב משלושה פריטים- חדר אחורי גדול (מאחורי הקלעים), האולם עצמו עם 300 מקומות ישיבה ובמה, וביניהם מחבר מעבר קטן של מדרגות, שאם פונים ימינה לתוך דלת עץ גדולה, יש גרם מדרגות נוסף, המוביל לחדרון קטן מעל לבמה.
החלק השלישי הזה היה נטוש, כמעט בלתי מורגש, ואדר, שבחיים לא הופיעה במקום כזה גדול, הופתעה לראות דלת עץ ענקית בצד ימין של הבמה, במקום שאיש לא יכל לראות אותה. היא פתחה אותה, וראתה את גרם המדרגות. היא החלה לעלות והגיעה לחדרון הקטן. החדרון היה ריק, חוץ מווילון שכיסה את רוב קירו הצפוני.
אדר משכה את הווילון, ונגלה לפניה כל הקהל. ‘משהו כמו 250 מקומות,’ חישבה אדר במהירות ‘בטח כל הבנות מתות מלחץ עוד שנייה’. אדר המשיכה להתבונן בקהל. היא הרגישה שם בנוח. לא בתוך כל הלחץ ששורר בחוץ.
היא בהתה בחלל הענקי בנגלה לפניה והחלה לזהות פרצופים. בהתחלה היא ראתה רק הורים, ואז לאט לאט היא החלה לראות חלקים מילדי בית הספר.
‘הנה רועי, דניאל, עמרי, גלי, הילה, זוהר, ירדן, חן… כל כך הרבה פרצופים מוכרים… והנה מאי ועומר…’ היא המשיכה לחשוב על כל ילד, ולפתע, מבטה נח על פרצוף של ילד מוכר. היא לא זכרה מאיפה או ממה, ובכלל לא היה לה ברור למה היא מתעכבת עליו כל כך. התחושה המעצבנת הזו, שאתה יודע שאתה מכיר מישהו מאיזשהו מקום ניכרה בה עכשיו. היא בהחלט לא הצליחה להיזכר.
בתחושה של ריקנות מוח, אדר לא הצליחה לנתק את מבטה ממנו. היא התנערה, ורצה חזרה למאחורי הקלעים.
“אדר !! אדר !!” שמעה קול צפצפני קורא לה.
“מה ?” שאלה אדר בבהלה את בר, בעלת הקול.
“תעזרי לי !,” נתנה בה בר פרצוף מתחנחן “אני לא מצליחה לאסוף את השיער !” עמדו לה דמעות בעיניים.
אדר נאנחה וניגשה לעזור לה. דברי הפתיחה של ההופעה נשמעו מכיוון הבמה, והבנות שריקודן היה הראשון כבר נעמדו בין הבמה לאחורי הקלעים, במין ריבוע כזה שנותן מקום לחכות.
הריקודים של כל החברות של אדר באו אחד בעקבות השני- הריקוד של בר היה מספר שלוש, הריקוד של עופר היה רביעי ושל מור חמישי. סהר ונועה החליטו שהן לא רוצות להשתתף בהכנת הריקודים, אבל לא תהיה להן בעיה לרקוד בכמה מהם. אדר השתתפה בכל הריקודים, כאשר הריקוד שלה עצמה היה מספר אחת עשרה, ככה שהייתה לה הפסקה קטנה למנוחה.
מחיאות הכפיים נשמעו בקול רם. והבנות, רובן מכיתה ט’, פצחו בריקוד לבמה.
השכבות שהשתתפו בתחרות היו מכל בית הספר- ט’ עד י”ב’. כמובן בסטנדרטים שונים, שכן ריקוד אחד מכל שכבה חייב לעלות לתחרות האזורית.
הרבה מהבנות התחממו בצד, חלק סתם ישבו, ואדר פשוט בהתה בקיר בחוסר מעש.
היא שקעה במחשבות ולפתע הרגישה שמישהו מנער אותה.
“אדר, תתעוררי,” שמעה את הקול של מור “עוד שנייה הן מסיימות את הריקוד השני”
אדר התנערה וניגשה לדלת כדי לרדת במדרגות. היא ראתה את בר רועדת וניגשה כדי לחבק אותה.
האורות כבו בבמה והמוזיקה השתתקה. האורות נדלקו בשנית והכיאורוגרפית הצעירה קדה קידה והאורות נכבו שוב.
“עכשיו אני מזמינה לבמה,” נשמע ברמקול קולה של ענת “את הריקוד של בר ברקוביץ’ !”
הבנות עלו לבמה החשוכה, וחיכו לסימן המוזיקה והאור.
המוזיקה החלה להתנגן, והאורות, שנקבעו מראש הופעלו. אדר, שלא התעניינה בריקוד כל כך, אך הייתה נחושה בדעתה להצליח לטובת בר, התפשרה בין עצמה לעצמה באמצע. היא הרשתה לעצמה לא להתרכז יותר מדי בריקוד, והחלה לחפש בקהל את אותו הילד, שהמחשבה עליו הציקה לה כל כך.
היא לא ראתה אותו, היא חיפשה אותו בעיניה והוא נעלם. ‘למה את חושבת על זה כל כך הרבה ? נכון שזה ממש מעצבן שאתה מזהה מישהו מאיזשהו מקום ואתה לא יודע מאיפה, אבל עד כדי כך?!’ חשבה לעצמה. למרות זאת, היא המשיכה והמשיכה לחפש, עד שנמאס לה.
הריקוד הסתיים. כמו בריקוד הקודם הבמה נהייתה חשוכה, ואז מוארת, ואז חשוכה. אדר אפילו לא טרחה לרוץ בצעדים קלילים החוצה מהבמה, מפני שהיא הופיעה גם בריקוד הבא. היא פשוט הסתדרה מחדש על הבמה.
בריקוד הרביעי, בריקוד של עופר, באמצע הריקוד היה לאדר קטע שהיא צמודה לקיר האחורי של הבמה עם הפנים לקהל ומבצעת קטע לבד כאשר יש עוד שתי בנות בצידי הבמה שעושות את אותן התנועות ביחד ורק אדר שונה.
אדר כבר בתחילת הריקוד החליטה שנמאס לה, ושהיא לא חיה באיזה סרט אמריקקי גרוע, שקורים בו ניסים ושהיא תמצא אותו והם יחיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה.
ואז, ממש באותו הקטע, שבוא היא נמצאת באמצע הבמה קצת מאחור, פתאום היא קלטה אותו.
בשורה החמישית, הוא ישב, יחד עם עמרי ודניאל, ודיבר איתם מפעם לפעם. היא ראתה שהוא מסתכל עליה, ופתאום כמו ברק זה הכה בה- הוא הילד שהיא נתקעה בו כשיצאה ממשרד המנהלת לפני כמה שבועות !
זאת הייתה המחשבה הראשונה שלה, מחשבה שנמשכה פחות משנייה. המחשבה השנייה הייתה- ‘זהו ?! בגלל ילד שנתקעתי בו לפני חודש אני עושה כזה סיפור…? מה עובר עליי …? איך קוראים לו בכלל ? משהו עם א’, אני בטוחה… אדיר או ארי… אריאל ! ככה קוראים לו… שם יפה דווקא…’ היא נסחפה במחשבות אחריו, עד שהריקוד נגמר, ואחריו בה הריקוד של מור. וגם אותו היא עברה בלי שום תקלה או התרגשות, רק עם מחשבות סתמיות.
כאשר הריקוד של מור הסתיים, כולן חזרו לחדר ההלבשה, להתכונן ל’ריקוד’ של אדר.
כמו שאדר הבטיחה, זו באמת הייתה הפוגה קלה מהמתח הרב ששרר בקרב הבנות.
הן שתו קצת, במיוחד אדר שהופיעה עם שלושה ריקודים ברצף, רוקנה שני בקבוקים גדולים של מים.
ההחלפה של הדיסקים בוצעה כבר ממזמן. אתמול, אחרי החזרה הגנרלית, סהר העסיקה את ענת ואדר החליפה את הדיסקים ששכבו על הכוננית.
במובן מסויים, אדר הייתה קצת מיואשת. לפתע כל ההשקעה הטיפשית הזאת נראתה לה מיותרת. כל המחאה הזו נועדה סתם כדי לעצבן את ענת ואת חגית. למרות שלחגית לא באמת מגיע, היא באמת מנהלת מדהימה ונהדרת…
לפניה היו שישה ריקודים לפני שהיא הייתה צריכה לעלות לבמה, ובזמן הזה היא לקחה את הבנות, ולימדה אותן את הצעדים הפשוטים.
לרוב, התלבושות שבנות בחרו לריקודים שלהן היו בגדי גוף צמודים עם אביזרים קטנים נלווים, כמו סרטים או חצאיות. אדר, במחשבה תחילה, ביקשה מהבנות להביא בוקסרים וגופיות.
היא עצמה הביאה בוקסר שכתוב עליו: Warning, it’s that time of the mouth !.
הבוקסר של עופר היה של בובספוג, של מור סתם לבן עם לבבות אדומים, של סהר של משפחת סימפסון, על הבוקסר של נועה הופיע הלוגו של הפייסבוק ובמקומו היה כתוב:InalaBook, רשת חברתית מרוקאית, והבוקסר של בר היה המנצח- אחד שהופיעה עליו תמונה של השלט “זהירות ילדים בדרך” המוכר, רק שהיה כתוב “זהירות פדופילים בדרך” ונראה גבר מחזיק יד של ילדה.
“ח”ח על היצירתיות בנות,” צחקה אדר “בקיצור, זה כל הריקוד, תחזרו עליו כמה פעמים. רק תנסו לשמור על ארשת פנים רצינית, כדי שזה ייצא יותר מצחיק” קרצה להן.
הבנות של הריקוד התשיעי חזרו לחדר האחורי, והבנות של הריקוד העשירי עלו לבמה. אדר, בר, סהר, מור, נועה ועופר התכוננו לעלות לבמה והצטופפו בריבוע הקטנטן שנסתר מעיני הקהל.
הבמה חשכה, כל הטקס חזר על עצמו שוב.
“ועכשיו,” נשמע הקול של ענת “הריקוד של אדר גלבוע מכיתה י”א !”
הבנות רצו לכיוון הבמה החשוכה והסתדרו במקומות.
המוזיקה הופעלה, והיה אפשר לראות את פרצוף ההלם על ענת.
הרינגטון המוכר של הפלאפונים,שמגיע ישר איתם עורר צחוק בקהל בנוסף לריקוד של הבנות.
אולי מהלם ואולי מחמלה, אדר לא ידעה למה, ענת לא עצרה את הריקוד, אלא חיכתה שהבנות יסיימו לרקוד.
המוזיקה השתתקה, הבנות הפסיקו לרקוד והבמה נהייתה חשוכה ואז מוארת שוב. אדר התקדמה קדימה וקדה קידה ואז יצאה אחרי הבנות בזריזות אל מאחורי הקלעים.
סך הכל במופע היו 15 ריקודים, ואחרי כל המחמאות שקיבלה מהבנות בחדר ההלבשה היא הלכה הביתה, בתחושה שהסתיים תפקידה.

~פרק ח’~
‘בחיי שהילדה הזאת משוגעת,’ חשב לעצמו אריאל.
בין כל ההמולה של הקהל שיצא החוצה, הוא מצא את עצמו דחוס בין עמרי ודניאל.
“אריאל, אתה רוצה לבוא איתנו לפיצה עכשיו ?” שמע את הקול של עמרי.
“יאללה, בכיף,” ענה
“סבבה, אז תהיי שם עוד איזה חצי שעה ?” אמר עמרי.
“ב-כיף” אמר אריאל ויצא מהדלת לכיוון הרחבה.
הרחבה של החנייה שמחוץ להיכל הייתה גדושה בילדים והורים שהתחבקו ונישקו אחד את השני ובירכו. זרי פרחים התעופפו להם ממקום למקום וצרחות התרגשות נשמעו מכל עבר.
אריאל עקף את כולם, והלך לכיוון האופנוע. הדרך הייתה חשוכה לגמרי. ברור שעם המזל שלו, המקום בחנייה הקרובה יותר היה מלא, והוא היה צריך להרחיק עד לחנייה השנייה.
‘נסיעה הביתה זה 10 דקות,’ חשב לעצמו ‘מקלחת זה עוד 10 דקות… אה, אני בטוח אספיק.’
הוא הגיע לחנייה החשוכה וחיפש את המפתח בכיסו. הוא פתח את תא המטען והוציא משם את הקסדה ושם אותה על הראש, התיישב על האופנוע והתניע אותו.
ממש רגע לפני שהתחיל לנסוע, הוא שמע רעש מאחוריו והסתובב. לא היה שם אף אחד. הוא התחיל לנסוע ויצא מהחנייה לכיוון הכביש הראשי.
הוא לא בדיוק מת על הרעיון של הנסיעה באופנוע, אבל בגיל שלו זה הרישיון היחידי שאפשר לעשות והוא חייב לזוז איכשהו ממקום למקום. וחוץ מזה, הוא התחיל להתרגל לרעיון.
אריאל פנה מהכביש הראשי לכיוון הכביש הארוך המוביל ממש עד לפתח הבית שלו. הכביש היה שקט יותר מהכביש הראשי והיו בו פחות אנשים ותחבורה, וזה היה החלק האהוב עליו בנסיעה.
הוא חנה ליד הבית, וירד מהאופנוע. תוך כדי הליכה הוא חיטט בכיס כדי למצוא את המפתח.
הכניסה לבית הייתה חשוכה. ‘בטח כולם כבר ישנים,’ חשב ‘מה השעה בכלל ?’ הוא הסתכל בפלאפון שלו וראה על הצג 00:13.
הוא הכניס את המפתח לחור המנעול וסובב אותו ופתח את הדלת.
הבית היה שקט וחשוך, והוא ניסה לעשות כמה שפחות רעש. אריאל הניח את הקסדה על השולחן בחדרו, לקח את המגבת ונכנס למקלחת.
לאריאל היה קטע מוזר כזה, הוא ממש אהב את חדר האמבטיה, ככה שהוא נכנס להתקלח תמיד הייתה לו הרגשה של חופשה.
אריאל חייך לעצמו כשנזכר שאמר את זה לעמרי לפני כמה שנים… באותו זמן עמרי סיפר איזו בדיחה על זה.
‘אוחחח שוב נועם עם השמפואים שלה…’ חשב אריאל כששפך בטעות את השמפו בריח תות של אחותו. לצערו הרב, אלו היו המצרכים הסבוניים היחידים בבית, ותמיד היה לו שילוב של ריח רימון וקוקוס נשיים על השיער.
אריאל הרים את בקבוק השמפו וראה שהפעם אחותו גיוונה, ובמקום להשתמש בשמפו בריח רימון היא הלכה על תות. ‘חידוש מרענן…’ חשב לעצמו.
אריאל שטף את עצמו ויצא מהמקלחת והתעטף במגבת.
הוא פתח את דלת חדר האמבטיה ויצא במהירות לחדרו כדי לא להשאיר עקבות של מים על רצפת הפרקט.
‘מה השעה ?’ חשב. הוא הסתכל בשעון הקיר שבחדרו ‘פאק, עשרים וחמישה לאחת…’ הוא מיהר והתלבש וחטף את קסדת האופנוע והארנק מהשולחן.
הוא יצא החוצה מהבית ונעל את דלת הכניסה. ‘מה זה ? יורד טפטוף ?! במאי ??’. אריאל רץ לכיוון האופנוע, עלה עליו והתניע אותו.
הוא החל לנסוע בכביש החשוך של הרחוב שלו ומיד פרץ לכיוון הכביש הראשי.
הפיצרייה השכונתית הייתה במרחק 10 דקות נסיעה מביתו. נסיעה של כ-10 דקות בכביש הראשי ואז פנייה ימינה לאזור החנויות הקטן של השכונה.
בשעה הזו הכביש היה מלא בנערים ונערות, חלק במכוניות וחלקם היותר צעירים יושבים בגנים הציבוריים ומדברים.
אריאל גיחך לעצמו. הוא זכר שכשהוא היה בכיתה ט’ והוא יצא עם החברים שלו. הוא בהחלט חשב שהכי כיף היה לו עד עכשיו בתיכון… בהחלט החברים הכי טובים ומצחיקים…
אריאל התקרב אל הרמזור של הפנייה, הוא היה ירוק והכביש היה שומם.
אריאל הגביר את המהירות. הוא התקרב לפנייה החדה וראה שעקף מישהו שהלך על המדרכה בצד הכביש, יחיד בכל הרחוב.
הוא פנה את הפנייה במהירות ושמע את החריקה וה”בום” שנשמע שהתרסק על הכביש.
הוא לא היה קורא לזה תאונה, הוא לא נפצע או כלום, בסופו של דבר. אבל הוא היה בהלם.
הוא שכב על הכביש, מתקשה קצת לקום מפני שחלק מהאופנוע היה עליו. הוא שמע צעדים מתקרבים אליו בריצה.
הוא הרגיש הקלה באיזור הגב, והוא שם לב שמישהו הרים את האופנוע מעליו. אותו מישהו פנה עכשיו כדי להרים אותו.
ברגע שהוא הרגיש את מגע הידיים הוא התנער מההלם וסובב את ראשו כדי לראות מי זה.
הוא ראה את אדר מעליו, כשהיא מנסה למשוך אותו מהכביש. הוא התנער במהרה ונעמד.
אדר עדיין אחזה בזרועות שלו. “אתה בסדר ?” שאלה.
לאריאל לקחה שנייה כדי לענות. “אמממ כן. וואי, תודה, ממש תודה”
היא השמיעה צחוק קצת לעגני. “אין בעיה. אתה יודע שרואים מישהו מתרסק על הכביש רצים לעזור לו”
“בטח…” ענה.
” קוראים לך אריאל, נכון ?” שאלה
“כן,” ענה אריאל וראה שקצת בצער אדר עזבה את הידיים שלו.
“אתה בי”א 9 נכון?”
“אה-הא. ואת בשבע נכון?” פנה להרים את האופנוע.
“נכון,” היא ענתה.
היה רגע מביך של שתיקה ביניהם. אריאל כבר פנה לומר משהו, אבל אדר הקדימה אותו. “טוב, אני חייבת לרוץ. ביי” היא התחילה ללכת במהירות לכיוון השני.
אריאל לא בדיוק הבין מה קרה הרגע, אבל דבר אחד היה לו ברור. זה לא נגמר.
הוא עלה על האופנוע בחזרה ונסע את 100 המטרים שנשארו עד לפיצה.

~פרק ט’~
אדר ישבה בשעמום בסלון. זה היה סתם יום שבת משעמם לחלוטין. סדר היום שלה כלל- להתעורר באחת בצהריים, לדלג ישר ארוחת הצהריים ומשם להיות בסבב של מחשב-טלוויזיה-אוכל כל שעה.
אחותה לא הייתה בבית. למרות שהיה יום שבת ולמרות שהיא הייתה רק בת 25, היא עבדה.
אחותה קרן הייתה סטודנטית לרפואה. הייתם מצפים כמובן שלאחר התאונה של הוריה היא הייתה מפסיקה את לימודיה ומתחילה לעבוד במשהו, אבל לא. קרן, בדומה מאוד לאדר, השיגה תמיד את מה שרצתה ואם היה מצב שבו היא הייתה צריכה לוותר על משהו אהוב בתמורה למשהו נחוץ, היא הייתה משלבת בין שניהם, כמו במקרה הזה.
הטלפון צלצל קרוב לשעה שלוש. “הלו ?” שאלה אדר בקול עייף.
“אדר ?” נשמע קולה של עופר “מה קורה ?”
“הכל סבבה. מה איתך ?”
“פשוט מלבב. בא לך לבוא איתי ועם בר לקניון ?”
“אמממ…” אדר חככה בדעתה. לא היה לא ממש כוח לצאת מהפיג’מה הנוחה שלה ועוד יותר מזה, לצאת אל אור השמש, אבל היא הייתה כל כך משועממת שהחליטה לצאת.
“בסדר,” אמרה לבסוף “ניפגש עוד עשרים דקות בתחנה המרכזית ?”
“סבבה, ביי”
“ביי”. אדר הניחה את הטלפון חזרה במקום ופנתה לכיוון חדרה באנחה כבדה.
היא פתחה את הארון והתלבטה מה ללבוש. המזגן היה דלוק בבית, אבל מבט אחד מחוץ לחלון הבהיר לה שמקום למכנס ארוך אין.
היא חיטטה בארון ושלפה משם ג’ינס קצר בצבע לבן וחולצה משובצת בכחול, רחבה כזאת.
אדר התלבשה בזריזות ופנתה לחפש את התיק הקטן, ובתוכו שמה את הפלאפון, הארנק, ולאחר חיפוש ממושך, שמה את המפתחות שנמצאו (אלוהים יודע איך) בתוך סל הכביסה.
החום הכה באדר כאשר יצאה החוצה מהבית ונעלה את הדלת. כמעט והתחרטה וחזרה הביתה, למזגן.
אדר נשפה בייאוש והחלה ללכת לכיוון התחנה. ‘אני אקנה גלידה בדרך,’ חשבה לעצמה. היא שקעה במחשבות תוך כדי הליכה, בעיקר על המזגן הנפלא שאין כמותו שנמצא בקניון.
בתחנה המרכזית היא ראתה את בר ועופר יושבות ומדברות. היא נופפה להן לשלום והתקרבה לתחנה המוצלת.
עוד לא הספיקה להשלים חיבוק עם בר וכבר האוטובוס הגיע. שלושתן שלפו את הכרטיסיות שלהן ונתנו לנהג לחורר. למרות שקו האוטובוס הזה היה אחד הנפוצים, האוטובוס היה יחסית ריק, ושלושתן מצאו מקום ביחד במושב האחורי. אדר אהבה יחסית אוטובוסים, אבל חיכתה בכיליון עיניים לרישיון שלה… שלצערה תוכל להתחיל ללמוד אליו רק עוד חצי שנה.
“אז,” פתחה בר בשיחה “קיבלתן כבר הודעה לגבי הריקוד ?”
“לא,” ענתה עופר ובחנה את הלק הכחול שעל ציפורניה “נראה לי אבל שצריכים להודיע לנו עד יום ראשון, כי התחרות האזורית בשלישי והכל.”
“פשוט מקסים איך שהם משאירים אותנו במתח. אדר, קיבלת תשובה ?” גיחכה בר
“מצחיק מאוד. אני בשוק שענת לא עשתה לי כלום עדיין… הייתי בטוחה שהיא הולכת להעיף לי כאפה על המקום…”
“למה את כל כך מתגרה בה בכל מקרה ?” שאלה עופר “לדעתי היא מקסימה”
אדר נאנחה מהטיפשות של עפר לפעמים “זה לא קשור אליה… זה קשור לזה שם מכריחים אותי להיות במגמה הטיפשית הזאת.”
“אבל את רוקדת נהדר,” אמרה עפר
“אבל זה לא כיף לי”
“אז למה דווקא בריקוד?” שאלה בר עם גבה מורמת
“אנא ערף ? חגית אומרת שזה הכישרון שלי ושאני צריכה לטפח אותו”
“אבל אם את לא נהנית,” אמרה עופר “כנראה שזה לא הכישרון שלך. את יודעת, את יכולה להיות טובה בצורה טבעית בהרבה דברים, אבל אם את רוצה להחשיב את זה ככישרון את צריכה לאהוב את זה”
“אההה… אוקיי…” אמרה אדר בהפתעה מהחוכמה שהפגינה עופר
האוטובוס הגיע לתחנה הסופית והבנות ירדו ונכנסו לקניון.
“יואו, מזגן !” אמרה עופר כשנכנסו לקניון.
אדר התענגה על הקרירות ששרה בקניון. היא אהבה את המקום הזה, אבל רק אם הוא היה ריק. וכרגע הוא היה מלא באנשים שהסתובבו וקנו דברים.
זה לא היה קניון גדול, והוא היה היחידי בעיר. ככה נוצר מצב שממש קשה ללכת שם מבלי לראות או להיפגש עם מישהו שאתה מכיר.
כשהיא חשבה על זה, היא חייכה. הרחוב הראשי עם החנויות בעיר שלה היה גם כזה. במובן מסויים זה היה נחמד, אבל לא תמיד.
עופר ובר החלו לדבר על משהו תוך כדי הליכה לקומה השנייה של האוכל. אדר שקעה בחלום בהקיץ.
הן עברו על יד החנות הפינתית לפני המדרגות הנעות. אדר שמעה לרגע חלק משיחה שמשך אותה.
“…כן. זה קצת מסובך. זה טיפשי ממש שהוא ילך לתחרות הזאת. זו בכל זאת אליפות העולם. אני לא אוהבת את הילד הזה בכלל”
“מי מכם הולך ?”
“בינתיים זה אריאל ואולי עוד מישהי… אם תשאלי אותי לדעתי יש לשניהם סיכוי גדול מאוד…”
אדר יצאה מטווח השמיעה והסתובבה כדי לראות מי הדובר.
היא ראתה מישהי כבת 21 בערך, לובשת חולצה טריקו פשוטה עם משהו בצד שמאל שנדמה לה שראתה קודם לכן בבית הספר איפשהו. המישהי הזאת דיברה עם אישה שנראתה כמו אמא שלה שגם לבשה חולצה זהה אבל בצבע אחר.
היא הסתובבה לכיוון בר ועופר והמשיכה ללכת אחריהן לכיוון המדרגות הנעות.
בר, עופר ואדר התיישבו עם המגשים שלהן בשולחן ריק שמצאו.
הן דיברו ופטפטו ביניהם, שלפתע הטלפון של בר צלצל.
“בר, הטלפון שלך מצלצל.” אמרה אדר
“אלוהים יודע מאיפה את שומעת,” ענתה בר וחיטטה בתיק שלה. היא ראתה על הצג של הטלפון הוורוד שלה מספר לא מוכר.
“הלו ?” אמרה בר בחשד.
כל מיני דיבורים עמומים נשמעו מהצד השני של הטלפון. פניה של בר נהפכו לאט לאט מחושדים לשמחים ומאושרים.
“באמת ?!” רעדה “אוי ! תודה רבה רבה !!” בר ניתקה את השיחה ואמרה בחיוך גדול: “אומיגאד! הם קיבלו את הריקוד שלי ! אני מופיעה בתחרות האזורית !!”
עופר ואדר המופתעות התאוששו רגע וניגשו לברך ולחבק אותה.
“…כן,” אמרה בר תוך כדי משיכת אף “עופר, הם אמרו לי להגיד לך שגם שלך התקבל”
עכשיו השמחה הייתה כפולה. “בואו נקנה גלידה כדי לחגוג !” אמרה אדר וניגשה לקנות גלידה.
כאשר חזרה עם שלושת הגביעים, הטלפון שלה צלצל. “תחזיקו רגע,” היא הגישה את הגביעים לבר ועופר.
“הלו?” שאלה אדר תוך כדי שליקקה את אצבעה הדביקה מהגלידה שנזלה עליה.
פניה של אדר קפאו ונתקעו על האמצע ונהפכו להמומים ופיה נפער. “אוקיי… תודה” אדר ניתקה את הטלפון. “מוזרים,” אמרה והתיישבה.
“מה קרה ?” שאלו בר ועופר בבת אחת.
“הם קיבלו את הריקוד שלי. אני באזורית”.

~פרק י’~
עדיין המומה, אדר התחילה לעשות מתיחות בחדר האחורי הגדול של ההיכל העצום שבו התקיימה התחרות האזורית.
הריקודים של בר ועופר עלו לתחרות, של מור לא עלה. אדר כבר קיימה שיחה עם ענת בקשר לריקוד שלה.
“אבל אני לא מבינה,” היא אמרה בבלבול “עשיתי את ריקוד הציפורים עם צליל מפלאפון !!”
“אני יודעת אדר,” נאנחה ענת “תאמיני לי שרציתי להעיף לך סטירה ברגע קטן מהמופע המדהים שלך. אבל מבט אחד לפרצופי השופטים עצר אותי מלעשות משהו”
“אולי לא שמעת, אבל עשיתי את ריקוד הציפורים למנגינת רינגטון מעצבנת של פלאפון !! “
ענת משכה בכתפיה. “השופטים חשבו שזה אומנותי. כשהם הודיעו לי שעלית לתחרות האזורית, שאלתי אותם למה והם אמרו שהם ראו את הכעס בעיניים שלך ובתנועות שלך, ואת המרד בכל קונצפט הריקוד. לכן הם החליטו להעלות אותו.”
אדר נאנחה בייאוש בשנית כאשר נזכרה באותה השיחה עם ענת.
‘לא ייתכן,’ היא אמרה לעצמה שוב ושוב ‘שופטים מפגרים’. היא כמובן הייתה מחויבת להופיע בריקודים של בר ועופר, ועשתה זאת בשמחה, אבל הריקוד שלה… זה פשוט טיפשי. היה לה ברור כל הזמן, הריקוד המהמם שלה לא נועד לבטא כעס או מחאה, היא סתם רצתה לעצבן את ענת ואת השופטים. בלי שום בלבולים פסיכולוגיים. אבל כמובן שהם היו חייבים להשלות את עצמם בריקוד של הילדה היתומה והכעוסה.
אדר לא כעסה כרגע, היא הייתה רק מיואשת. רעיון קטן ניקר בחלק האחורי של מוחה. היא חשבה פשוט לברוח. לסיים את הריקודים של שאר הבנות ופשוט ללכת. איך היא לא ידעה, מפני שהיא הגיעה עם עופר, אבל לפחות להתחיל ללכת ברגל. ההיכל היה ממוקם יחסית בשכונה, משהו כמו שעה הליכה ברגל לבית שלה. ליד ההיכל היה בית ספר יסודי ולידו מתנ”ס. השעה הייתה שבע וחצי בערב ביום שלישי.
היא ראתה סביבה את ההתרגשות הרבה של כל הרקדנים, כולל של כל חברותיה, בין שזכו ובין שלא, שכן כולן השתתפו בריקוד כלשהו בין השלוש שעלו לגמר.
אדר כמובן לא התרגשה. היא כבר החליטה. היא תעלה להופיע לריקוד הטיפשי הזה. אין שום סיכוי שהיא תזכה, אז לפחות להוריד קצת מהמתח של בר ועופר ולבדר את הקהל.
הזמן זז לאט. השעה הייתה כבר שמונה כאשר נקראו לעלות לריקוד של בר.
חלקיק קטן במוחה של אדר תהה לשבריר שנייה, אולי אריאל יהיה שם ? אבל היא נטשה את המחשבה הזאת מיד כאשר חיפשה אותו בקהל ולא מצאה.
הריקודים של שלושתן באו אחד אחרי השני. כאשר הן סיימו את ריקודה של עופר, הן התכוננו לעלות לריקוד של אדר. הן חיכו להחשכת הבמה ונכנסו ונעמדו במקום. הבמה לא הוארה במשך כמה זמן, והבנות לא הבינו מה קורה. לפתע נשמע כחכוח במקרופון. “שלום לכולם,” נשמע קול לא מוכר “אני רוצה לדבר לפני שהציג לפניכם את הריקוד הבא. כמעט בכל תחרות אנו בוחרים ריקוד שייזכה להקדמה מילולית. הריקוד הוא של אדר גלבוע, מכיתה י”א בתיכון ע”ש יגאל אלון. הריקוד שלה הוא ביטוי עצמי רב של כעס ומחאה. אדר, הכיאורוגרפית, היא ילדה יתומה שאיבדה את שני הוריה לפני כשנה ונשארה לגמרי לבד עם אחותה הבכורה. הריקוד שלה הוא ביטוי עצמי של האני הפנימי שלה. קושי וחוסר באהבה והקשבה. עכשיו, קבלו במחיאות כפיים את הריקוד של אדר גלבוע !!”.
הבמה הוארה והמוזיקה נשמעה. “תפסיקו את המוזיקה מיד !” צרחה אדר. “תפסיקו לרקוד,” היא אמרה לחברותיה.
“היי, מפעילוס, אמרתי לך להפסיק את המוזיקה !”. המוזיקה נפסקה.
היא חיפשה בעיניה את הדובר, השופט “אתה !,” היא אמרה והצביעה עליו “מה אתה חושב לעצמך ?? שאתה יכול ככה לספר את סיפור החיים האישי שלי לכל העולם ?! מי נתן לך רשות ?? וחוץ מזה, אתה לא פסיכולוג, אין פה שום בולשיט של חוסר אהבה. חוסר אהבה ! מי אתה חושב שאתה ? אמא שלך חוסר אהבה !! אתה חושב שיש לך את הזכות לספר לכל האולם פה שאני יתומה ? אז תן לי לחדש לך, אתה לא אלוהים ! ומי סיפר לך את כל זה בכלל ? ענת בטח ! יופי מטומטמת !!” אדר רצה לכיוון הדלת הגדולה ויצאה בריצה.
אדר התרחקה עוד ועוד מהדלת של ההיכל, היא רצה החוצה לכיוון הרחוב. נדמה היה לה שמישהו טרק את הדלת האחוריה והוא רץ אחריה. לא היה לה לאן ללכת. היא נעצרה לרגע והביטה שמאלה. היא ראתה את המתנ”ס פתוח לרווחה והחלה לרוץ לתוכו. היא לא ביקרה שם מאז שהייתה ילדה קטנה. ‘בטח יהיה שם איזה מקום שקט..’ חשבה לעצמה.
אדר נכנסה לדלת הבניין והסתכלה ימינה ושמאלה. היא ראתה מדרגות ופנתה לרוץ לכיוונם, אבל מישהו תפס אותה בזרוע. היא הסתובבה וראתה את ענת אוחזת בידה. “מה את רוצה ?” היא ספק שאלה ספק קבעה.
“לדבר איתך,” ענת השיבה.
“אין לי כלום להגיד לך. לא רק שבכלליות אין לי שום סיבה לדבר איתך, אלא שהכל גם קרה באשמתך !” ענת ניסתה להשחיל איזו מילה אבל אדר המשיכה “מפגרת לגמרי את. מי נתן לך את הזכות לפלוט פרטיים אישיים על החיים שלי בפני מישהו זר ועוד מאחורי הגב שלי ?!”
ענת הביטה ימינה ושמאלה והתחילה למשוך אותה לכיוון החצר.
“מה את חושבת שאת עושה ?” שאלה אדר והתפתלה וניסתה להשתחרר מהאחיזה של ענת.
“את לא תדברי ככה,” ענת ענתה ומשכה אותה עוד ועוד לכיוון החצר.
בדיוק לפני הפנייה אל דלת הזכוכית שמובילה לחצר, נמצא אולם עם חלון קטן שהיה ניתן לראות דרכו. באותו רגע, היה נדמה כי יד הגורל ממש מנסה בכוח להסביר לאדר מה היא צריכה לעשות.
בזמן שאדר ניסתה להשתחרר מאחיזת החנק שענת אחזה בה, היא העיפה מבט אחד לכיוון החלון וזה הספיק לה. היא ראתה את אריאל, עומד בשורה הראשונה, עם חליפה לבנה וחגורה שחורה סביב מותניו. הוא עשה איזה משהו, משהו שנראה די מסובך, אבל כולם עשו אותו, גם אלה שמאחורה ניסו. מזווית העין היא ראתה את אותה האחת שהיא ראתה בקניון שדיברה על אריאל עם אמא שלה ! זאת שהייתה לה החולצה עם הסמל הזה שנדמה היה לאדר שראתה קודם. עכשיו היא ראתה שעל כל החליפות הלבנות הוטבע הסמל הזה. מזווית עין שנייה, היא ראתה את זוהר מי”א 4 נמצאת שם, עומדת בשורה השנייה, בדיוק מאחורי אריאל, גם עם חגורה שחורה.
ראשה של אדר נמשך קצת לאחור במטרה לראות עוד קצת. משהו משך אותה. אבל לא זוהר ואריאל. אבל ענת משכה אותה.
“אני לא יודעת מי את חושבת שאת,” התחילה ענת לנאום “אבל לצעוק ככה באמצע המופע זה לא מקובל… ולקק את השופטים… בכלל…” המילים נשמעו במעומעם בראשה של אדר.
‘עכשיו הכל מובן,’ התחילה לחשוב ‘אין לזוהר ואריאל מגמה מפני שהם כבר עוסקים במשהו מחייב. והסמל הזה, עכשיו ברור לי מאיפה אני מכירה אותו… בחפצים הישנים של סבתא מצאתי אותו. קצת פרום אבל בכל זאת, ואז אחרי כמה ימים ראיתי את זה על הלוח בהפסקה של כיתה י”א 9…’
“הבנת אותי?” קטעה ענת את מחשבותיה.
אדר התנערה וחשבה ‘אחר כך אנסה לברר את כל העניין’. “אמממ… כן ברור” היא אמרה.
“אז אני מחכה להתנצלות ממך,” אמרה ענת ושילבה ידיים בכעס.
אדר העיפה מבט על הידיים המשולבות ועל מבטה של ענת, ואמרה “בחיים לא,” והחלה לרוץ לכיוון הכביש.
ענת רדפה אחריה, אבל לא מספיק מהר. המצב היה שאדר הייתה באמצע הכביש וענת בדיוק הגיעה לסוף המדרכה. מכונית קטנה טסה במורד הכביש שבאמצעו עמדה אדר.
ענת הייתה פעורת פה מחשש לאדר, שמבטה היה בכלל לצד השני.
אדר סובבה את ראשה ימינה, קלטה את המכונית שנוסעת במהירות לכיוון שלה. ובעזרת קצת אדרנלין, היא קפצה בדיוק בזמן, ונחתה על מכסה המנוע של המכונית שנעצרה בפתאומיות והתגלגלה כלפי מטה.
אדר התרוממה מהכביש, אוזניה היו חסומות לדברי הדאגות וההתנצלות של ענת והנהג. היא בהתה בכביש. הרגשה מוזרה של דה-ז’ה-וו ניכרה בה והיא החלה ללכת לכיוון ההיכל, כדי לקחת את הדברים שלה וללכת הביתה.

~פרק יא’~
אדר נכנסה מבעד לדלת של ביתה. אחותה קרן הסיעה אותה הביתה ברגע ששמעה מה קרה דרך הטלפון.
“אולי תלכי לנוח ?” שאלה אותה עם פרצוף מודאג.
אדר הנהנה בכובד ראש ונשרכה לחדרה. לפני שנשכבה לישון, היא התיישבה על כיסא המחשב ובהתה בשולחן.
היא זכרה את הרגשת הדה-ז’ה-וו שלה מהכביש, ולא הצליחה להבין מאיפה. אותה התחושה המעצבנת הזכירה לה את מה שהיא הרגישה שהיא לא נזכרה מאיפה היא מכירה את אריאל.
אחרי עשר דקות של בהייה, אדר התייאשה והלכה לכיוון המיטה ונשכבה מתחת לשמיכה. היא הייתה עייפה מאוד, והרגישה שלא היה לה כוח לכלום. היא נרדמה במהרה.
בתחילת החלום שלה היא רק עמדה באמצע מקום חשוך. היא הסתכלה מסביב והתחילה ללכת. היא ראתה לפתע את בר ועופר מחכות לה, ופתאום הן היו בקניון. החלק הזה של הקניון לא היה קיים, אלא רק בתת-מודע של אדר, אבל היא ידעה, במין צורה חלומית מוזרה שהן היו בקניון.
זה היה אזור של אוכל, מין ריבוע גדול כזה מלא בשולחנות וכיסאות, שמוקף ברשתות מזון המהיר מכל הכיוונים. שלושתן ישבו ובר ועופר אכלו פיצה ודיברו על סרטים. בצידו הצפוני של אזור המסעדות הזה היה בית קולנוע ומסכי פלזמה היו תלויים ושידרו פרומואים של סרטים כדי שאנשים יוכלו לצפות בהם כשהם אוכלים.
בחלום, אדר הסתכלה על המסכים. נראה כי שידרו פרומו לאיזה סרט ישן, בערך משנות התשעים, ערוך בצורה די גרועה.
אדר זיהתה את הסרט. זה היה ההמשך לשלושת סרטי הקראטה קיד, הסרט עם הבת הפעם. אדר ראתה את הסרט והתרשמה מרמת הקיטשיות והחוסר הגיוניות שבו.
כנראה שהתת-מודע של אדר הבין את מה שהיא מרגישה ולא יכולה לפענח בעצמה. בסרטון שהיא ראתה בחלומה היה בדיוק את אותו הקטע שנתן לה את תחושת הדה-ז’ה-וו. בסרט היה בדיוק את אותו הקטע. אולי משם היא לקחה את הרעיון לקפוץ ככה מעל המכונית. בחלום שלה, כאשר ראתה את הקטע בפרומו שהוקרן במסכי הפלזמה, היא הרגישה פרפרים בבטן.
אדר התעוררה בבהלה. ‘איזה יום היום ?’ הייתה המחשבה הראשונה שלה. היא מצמצה מבעד לתריסים והתיישבה על המיטה. הדלת נפתחה והיא הסבה את מבטה לכיוונה.
קרן הייתה בדלת. “שבע בבוקר עכשיו, ביום רביעי” היא חייכה והתיישבה על המיטה.
אדר נשכבה בחזרה ומשכה את השמיכה מעל לראשה.
“את צריכה לקום לבית ספר,” היא אמרה
אדר משכה מעליה את השמיכה והביטה בקרן במבט מוזר “למה את לא בעבודה ?” היא

נקודת מפנה
דרג את הסיפור

תגובות (2)

כנראה שהסיפור ארוך מדי, מפני שזה לא הסוף וזה לא נותן לי לעדכן…

29/08/2010 01:52

אז תכתבי את ההמשך ב’דף’ חדש.

16/03/2011 16:28
68 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך