carmel1996
זהו סיפור אמיתי. לדודה שלי ז"ל היתה את הכלבה הכי טובה בעולם, ואני מכירה אותה מאז שנולדתי, לצערי הרב דודתי האהובה חלתה בסרטן ולאחר זמן מה הכלבה נפטרה וגם דודתי.
החלטתי לפרסם פה את הסיפור שרשמתי על הכלבה, רשמתי את הסיפור מנקודת המבט של הכלבה - בובה.
הסיפור נכתב לפני שדודתי נפטרה.

סיפור על בובה, הכלבה הכי טובה בעולם

carmel1996 01/10/2010 1314 צפיות 3 תגובות
זהו סיפור אמיתי. לדודה שלי ז"ל היתה את הכלבה הכי טובה בעולם, ואני מכירה אותה מאז שנולדתי, לצערי הרב דודתי האהובה חלתה בסרטן ולאחר זמן מה הכלבה נפטרה וגם דודתי.
החלטתי לפרסם פה את הסיפור שרשמתי על הכלבה, רשמתי את הסיפור מנקודת המבט של הכלבה - בובה.
הסיפור נכתב לפני שדודתי נפטרה.

זהו סיפור אמיתי. לדודה שלי ז”ל היתה את הכלבה הכי טובה בעולם, ואני מכירה אותה מאז שנולדתי, לצערי הרב דודתי האהובה חלתה בסרטן ולאחר זמן מה הכלבה נפטרה וגם דודתי.
החלטתי לפרסם פה את הסיפור שרשמתי על הכלבה, רשמתי את הסיפור מנקודת המבט של הכלבה – בובה.
הסיפור נכתב לפני שדודתי נפטרה.

פרק א’: המציאה
זה היה עוד יום מעיק, של חיפוש ארוך ומייגע של שאריות אוכל שאנשים השאירו.
אך איך פיסת פיתה קטנה יכולה להשביע גורה קטנה כמוני שבדיוק עכשיו מתחילה לגדול? אחרי שעה של יללות ופינוקים החלטתי הפעם ללכת לים.
הלכתי והלכתי אך כלום לא מצאתי, עד שלפתע ראיתי אישה הולכת בחוף, פתאום הרגשתי מאין “קליק” איתה. היא נראתה כל כך נחמדה וטובה, היא הסתכלה עליי והתקרבה, חשבתי לעצמי “אם היו לי בעלים הייתי רוצה שהם יהיו כמוה..” היא התקרבה והתקרבה ואז היא ניגשה אליי והעבירה את ידה על פרוותיי המלוכלכת. התביישתי. לא יכולתי להיכנס לים לפני? אם הייתי מתנקית אולי היא היתה רוצה אותי…טוב, אולי אני מהכלבים חסרי המזל האלה שלא נועדו שיהיו להם בעלים. הם נועדו לסבול ברחוב ולגווע ברעב. להיות חשופים לשכנות ולמות…פוף! לפתע התפוצץ לו בלון המחשבות המאיים שעבר במוחי, ואותה אישה הרימה אותי “וואו, מה את עושה?” נבחתי לה איך היא לא הבינה, היא רק צחקה והתחילה ללכת כשאני בזרועותיה.לא הבנתי מה קורה, אולי סוף סוף מצאתי בעלים? מצאתי בית? אולי אני לא אמות ברחוב? או שאולי היא לוקחת אותי לעוד אגודה של איסוף חיות אבודות כמו זאתי שכבר נשלחתי אליה והם זרקו אותי לרחוב. לא ידעתי כבר מה לחשוב.

פרק ב’: מצאתי בית?
נכנסו לדבר הזה שכל החתולים המעצבנים יושנים עליו… נו הקופסא הזאת שנוסעת.. איך אני אוהבת לרדוף אחרי כאלו… לפתע היא אמרה לי “בואי נכניס אותך לאוטו..” אהה! אז ככה קוראים לזה! אוטו !
נסענו באוטו שלה והגענו לביתה. היא עלתה איתי במדרגות ואז כשעלינו למעלה היא אמרה “גוסי.. מצאתי כלב!” אותו “גוסי” התקרב אליי, ליטף אותי ואמר “איזה כלב חמוד!” ישר תיקנתי אותו *כלבה, אני בת אתם לא רואים? אבל הם שוב לא הבינו את נביחותיי. היא הכניסה אותי לאמבטיה ועשתה לי מקלחת-זה היה כל כך כיף ! אף פעם לא עשיתי מקלחת.. רק בים.. אחרי זה היא נתנה לי לאכול ופרשה סמיכה בסלון ואני נשכבתי עלייה.
היא הלכה לדבר עם “גוסי” ובמהלך השיחה שלהם הבנתי כי קוראים לאותה אישה בתיה ולגוסי קוראים בכלל יהודה. הם דיברו על זה שאני ישאר אצלם בבית ועל האחריות שיש בלקיחת כלב.. אך לבסוף הם הגיעו להחלטה.. והיא היתה שאני נשארת שם!!! כל כך שמחתי! סוף סוף חלומי התגשם ומצאתי בית.
קפצתי על שניהם והם ליטפו אותי וליקקתי את ידיהם במשך איזה רבע שעה, ואז פתאום נכנס מישהו לדירה. הוא ישר רץ אליי בשמחה ושאל מי אני ומה אני עושה שם, ובתיה ויהודה אמרו לו שהם החליטו לאמץ אותי ושאין לי עוד שם. הם קראו לו יוני במשך השיחה, אז כבר הבנתי גם מהו שמו. הוא לקח אותי בידיים וליטף אותי, ואז הוא אמר “זאת בת!” סוף סוף! חשבתי שאני משתגעת כבר! עוד שנייה הם היו קונים לי דברים של בנים או קולר של ספיידר מן, בתיה ויהודה יצאו מהדירה ולאחר כמה שעות הם חזרו עם המון מתנות חדשות.
ישר קפצתי עליהם כשם נכנסו הביתה. התחלתי להכניס את ראשי אל תוך השקיות ובתיה הרימה אותן עם ידה כדי שלא אגיע אליהן אבל קפצתי. היא הניחה אותם על הספה והראתה לי את כל הציוד החדש. בנוסף להכל גם קיבלתי שם! הם החליטו לקרוא לי בובה כי אני יפה כמו בובה כך הם אמרו לי. הרגשתי כאילו אני בתוך חלום, לא רציתי להתעורר ממנו. סוף סוף מצאתי בית, מצאתי משפחה, סוף סוף אוהבים אותי! חבל שאחי ואמי לא כאן כדי לראות את זה! אבל אני בטוחה שהם מסתכלים עליי וגאים בי.

פרק ג’: היכרות
עבר כבר שבוע מאז שאימצו אותי. אני כבר מרגישה פה בבית. אני כל כך אוהבת אותם! היום שמעתי שיגיעו אורחים לראות אותי! אמא של בתיה תבוא, וגם שני האחים שלה והילדים שלהם ! כמה שאני אוהבת ילדים! אני אקפוץ עליהם בשנייה שהם יגיעו. אני מקווה שהם יאהבו אותי. רציתי להיות יפה אז הלכתי לבתיה וביקשתי שתשים לי מהבושם האהוב עליי ושתצחצח את שיני אך היא לא הבינה מה רציתי. אז קפצתי עלייה ומשכתי אותה לחדר האמבטייה ופתחתי את דלת הארון בעזרת ראשי והיא שאלה אותי “בוביל’ה, מה את עושה?” נגעתי עם אפי בבושם והיא התגלגלה מצחוק, היא הוציאה אותו ובישמה את כולי. עכשיו הרגשתי מוכנה למפגש. קפצתי עלייה וליקקתי אותה כאות תודה. “דינג-דונג” היה צלצול בדלת ישר עזבתי הכל ורצתי אל הדלת וניסיתי לפתוח אותה אך כמובן שנסיונותיי הרבים-כשלו. יהודה פתח את הדלת וישר רצתי החוצה והתחלתי לרוץ במדרגות יוני ישר רץ אחריי וכשהשיג אותי הוא אמר לי שאסור לי לברוח ככה, עשיתי פרצוף חמוד ומסתבר שזה עבד. בדיוק אמא של בתיה ואחים שלה הגיעו! כל כך הרבה אנשים חדשים להכיר ! עוד אנשים שאוהבים אותי, קפצתי עליהם וליקקתי אותם את כולם אחד אחד. אך פתאום היה משהו שהשיח את דעתי. “הוו, זה עוף ?” חשבתי לעצמי כשראיתי מה האורחים הביאו, “וזאת עוגת שוקולד?” התחלתי לקפוץ במטרה להגיע לאוצר הנפלא הזה אך ישר הרחיקו אותי.
במשך כל הביקור הצלחתי לקלוט את כל השמות. ממש הרגשתי אווירה משפחתית. כולם לא הפסיקו להתפעל מהיופי שלי והם אמרו שאני מאוד חמודה. הסמקתי. היתה ילדה קטנה שקוראים לה ירדן שכל הזמן שיחקה איתי, והיתה עוד ילדה שקראו לה כרמל אבל היא היתה תינוקת.. היא כל הזמן חייכה אליי והצביעה עליי ואפילו ליטפה אותי לכמה שניות. אני ממש אוהבת ילדים, כבר ידעתי שאני והילדות האלה נהיה חברות טובות, ממש כמו אחיות.

פרק ד’: שובבה
היו בבוקר קמתי, ויוני לקח אותי לטיול. הלכנו לפארק שעשועים כהרגלנו, וקפצתי על כל ילד שראיתי. כל האנשים שראו אותי ליטפו אותי ואמרו כמה שאני חמודה ויפה. אני מרגישה כמו כוכבת. הסתובבנו והסתובבנו עד שמצאתי לי עץ יפה לעשות עליו את צרכיי ולאחר כמה דקות כבר היינו למעלה בבית.
יהודה בדיוק הכין סנדוויץ’ וקרא עיתון, הוא הניח אותו על שולחן והלך להביא קפה, ישר קפצתי על ההזדמנות, קפצתי על השולחן וחטפתי את הסנדוויץ תוך שנייה גמרתי אותו. הוא חזר ולמרבה הפתעתו לא היה סנדוויץ’ הוא מיד הסתכל עליי, ואני אמרתי לו בנימוס “תודה היה ממש טעים! אבל פעם הבאה תשים יותר גבינה!” יהודה קרא לבתיה, והייתי בטוחה שיכעסו עליי אך להפך שניהם לא הפסיקו לצחוק, הם אמרו שאני שובבה וחמודה וליטפו אותי. כמה שאני אוהבת להיות נאהבת. אני עדיין מתקשה להאמין שמצאתי לי בית.
בלילה, אני תמיד מפחדת. אני לא אוהבת לישון בסלון לבד, אני רוצה לישון עם בתיה ויהודה בחדר! אבל הם לא מרשים לי! אז אני כל הלילה שורטת להם את הדלת כדי להיכנס והדלת לא נפתחת. אז יום אחד בתיה החליטה לעשות מגדל של כריות ליד הדלת כדי שאני לא אהרוס אותה. איזה מעצבן! עכשיו אני צריכה לישון לבד בחושך! אני מפחדת.. אבל בעצם, אני גדלתי ברחוב! בחושך ! אני ישנתי תמיד לבד! אין לי ממה לפחד! עכשיו אני בתוך בית, מוגנת, עם משפחה שאוהבת אותי, אני יכולה לעשות את זה-אני יכולה לישון לבד. התחלתי לספור כבשים ולא הספקתי להגיע ל-5 ונרדמתי. זה היה יום ארוך, אני מאוד קופצנית ואנרגטית, אז בגלל זה אני עייפה בלילה, ככה לפחות יוני אמר לי.

פרק ה’: לאחר כמה שנים
הוי, החיים הטובים. כמה מפנקים אותי פה! כל הזמן מאכילים אותי במאכלים טעימים ממש כמו מלכה, ומפנקים אותי, אני ממש מאושרת.
היום יש חג וכל הבית מלא בריחות טעימים. שמעתי שכל המשפחה באה. אני ממש מחכה לשחק עם כרמל וירדן ושהן ילטפו אותי ויפנקו אותי. עכשיו כבר יש עוד תינוקת בדרך, שמעתי שחני בהריון. איזה אושר! עוד ילדה שתשחק איתי!
כשכל האורחים באו והתיישבו לשולחן, נכנסתי בין הרגליים שלהם והתיישבתי מתחת לשולחן בתקווה שמישהו יזכר שגם אני קיימת ויחליט לזרוק לי איזה פרסה או איזה פולקה או משהו.
כרמל כל הזמן הסתכלה מתחת לשולחן, היא פחדה לדרוך עליי או משהו. ממש אהבתי אותה, היא תמיד היתה רק איתי! היא היתה יושבת ומלטפת אותי במשך כל הביקור ומפנקת איתי, וכשכולם היו יושבים ומשוחחים, היא היתה עושה איתי שיחות ואומרת לי כמה שאני כלבה טובה. תמיד אמרתי לה שאני יודעת שאני כלבה טובה ושגם אני אוהבת אותה אבל היא לא הבינה את הנביחות שלי אז כבר הפסקתי לנסות.
תמיד בסוף הביקור, כשכל האורחים הלכו, כרמל היתה בוכה שהיא לא רוצה ללכת, אבל תמיד אמרתי לה “לא נורא, ניפגש עוד מעט”. אני חושבת שזה היה מרגיע אותה.

פרק ו’: יום הולדת
היום היתה לי יום הולדת, גם לי וגם לבתיה. כי היא מצאה אותי ביום הולדתה. אז חגגנו לשתינו. שתינו קיבלנו מתנות ועוגה, ואפילו נתנו לי לאכול עוגה שלמה בעצמי! זה היה היום השני המאושר בחיי (היום הראשון היה היום שבו מצאו אותי), אכלתי את העוגה עד הפירור האחרון והיא היתה כל כך טעימה! רק ש… אחרי זה הקאתי. אבל לא נורא, היה שווה את זה.

פרק ז’: עוברים בית
כבר המון זמן שאני שומעת שאנחנו הולכים לעבור דירה, אך היום הדברים באמת יצאו לפועל. כל הבית היה ארוז והגענו לבית החדש. היו לי הרבה חששות, אולי אני לא אמצע חברים חדשים פה? אולי אני לא ארגיש בבית? אולי אני אפחד פה בלילות שוב?
אך לבסוף כשהגענו גיליתי שהבית מהמם! ממש אהבתי אותו ! וממול הבית היה פארק ענקי, כבר תכננתי את הטיולים שאני הולכת לעשות בו.
עבר כבר שבוע מאז שעברנו בית, ודי התאקלמנו פה. כל הבית מלא בצמחים ובפרחים, ויש לי מרפסת עם ערסל שאני נורא אוהבת להתפנן עליו.
לפעמים, כשמאיה ואבי מגיעים אנחנו יורדים למטה לשחק פריסבי בפארק. זה כל כך כיף!
אני זוכרת שפעם אחת גם כרמל וירדן באו וירדנו איתם ועם זלדה ובתיה ודיאנה ומאיה ואבי ושיחקנו. זה היה ממש כיף.

פרק ח’: המחלה
בזמן האחרון בתיה לא בבית. בכלל, אף אחד לא בבית. כולנו אצל זלדה, וכולם בוכים ועצובים. ממה ששמעתי בשיחות שלהם אז בתיה חולה. קיוויתי שזה רק שפעת שתעבור, אבל לצערי הרב טעיתי. בתיה מאוד חולה ולא היה נראה שהיא תבריא בקרוב. היא לי נורא עצוב לדעת שבתיה, שהיא הנפש התאומה שלי, שהיא כמו אמא בשבילי, שהיא חולה ושהיא סובלת.
רציתי להציל אותה, כמו שהיא הצילה אותי, אז כשאני הייתי ברחוב וגם אני סבלתי. אך לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי לשנות את המצב. שבועות על גבי שבועות היתה אווירה של עצב בבית. כל הזמן עברנו מהבית שלנו לבית של זלדה, ולפעמים הייתי נשארת לבד כל היום. זה לא היה כיף.
ניסיתי כמה שיותר לא לעשות צרות ולנסות לשמח את כולם, או אפילו להעלות חיוך קטן על פניהם, אך הפעמים שהצלחתי היו אחדות.
רציתי כבר לחזור להיות המשפחה המאושרת, שעושה חיים כל הזמן, אך המצב לא השתנה. רציתי להתעורר מהסיוט הזה, אך גם זה לא קרה.

פרק ט’: קצת יותר טוב
עכשיו המצב קצת יותר טוב, בתיה התחילה לחזור לחייך וכך גם כולם, היא עדיין היתה חולה אך היא ניסתה כמה שיותר לא להזכיר את זה. הבנתי שזה הרגע שלי לחזור להיות שמחה וקופצנית וקפצתי על ההזדמנות.
היתה תקופה של רגיעה, אומנם הדברים לא חזרו לקדמותם, אך היה יותר טוב מאשר מקודם.
שמחתי, שהמשפחה שלי חזרה.
אך לצערי התחלתי להרגיש לא טוב. נורא כאב לי ללכת ולא הפסקתי לבכות בכל צעד שעשיתי. כל הגוף כאב לי.
נלקחתי אל הווטרינר והוא אמר שאני כבר מזקנת ושגם אני מאוד שמנה ואולי זה בגלל זה, הוא נתן לי אנטיביוטיקה שזאת מין תרופה שבולעים, ואמר שאם המצב לא ישתפר אז שנחזור אליו.
קיוויתי להרגיש יותר טוב.

פרק י’: המצב רק הולך ומתדרדר
אני ממש מרגישה רע. אני מרגישה גמורה, אני מרגישה שהסוף שלי כבר קרב. אני לא יכולה לאכול, אני לא יכולה ללכת, אני לא שמחה כמו פעם, אני רק מייללת ובוכה. אני אפילו ללכת לא יכולה. צריך לקחת אותי בידיים כדי שאני אעשה צרכים בחוץ. אני ממש מתביישת בעצמי. ועכשיו המצב עם בתיה עוד פעם מחמיר אני חושבת. אני מרגישה. אני כל כך לא רוצה להיות נטל עליהם כי זה בדיוק מה שהם לא צריכים, אבל אני לא שולטת בזה לצערי, אני משתדלת להיות כלבה טובה ולהתאפק לא לעשות על עצמי פיפי אך לפעמים בורח לי.
אני שומעת את יהודה ובתיה מתייעצים על להרדים אותי. גופי מצטמרר רק מלחשוב על זה. אבל.. אני כבר זקנה.. וגמורה.. הכאבים הורגים אותי.. אני חושבת שסיימתי את חלקי בחיים.. אני מוכנה לעלות לשמיים כבר.. אני מוכנה.

פרק יא’: הפרידה
התקופה הזאת נוראית. כאבים וסבל כאבים וסבל כל הזמן. אבל מה שהכי כואב לי זה שאני לא יודעת מתי יהיה היום האחרון שלי. אם לא הייתי חולה הייתי מנצלת כל רגע מהחיים ונהנית ונפרדת מכולם. אך אני לא יכולה. אבל מצד שני כשאני חושבת על זה אז יכולתי למות ממזמן ברחוב לבד, נטושה,מסכנה. כמו כל שאר חבריי. אבל לא, אני קיבלתי משפחה, לי היה מזל. אני חייתי את החיים הטובים, וזה מטבע החיים למות , הרי זה היה ברור שזה יגיע מתישהו, לא?
כולם מפנקים אותי, ומנשקים אותי, הלוואי שיכולתי לדבר, ולהגיד להם תודה, על שהעניקו לי את החיים האלה. על שהיו לי להורים, ולמשפחה, שהביאו לי כל כך הרבה אושר. אבל אני לא יכולה לדבר. הייתי רוצה גם להיפרד מכל שאר המשפחה.

לשמחתי הרבה, יום אחד פתאום נכנסו לחדר כרמל, ירדן, מוטי, ודיאנה. שאותם לא ראיתי כל כך הרבה זמן. אין לתאר איזה שמחה זה היה. כולי רעדתי מהתרגשות. רציתי לקפוץ עליהם כמו תמיד ולהגיד להם כמה שאני אוהבת אותם אבל לא יכולתי. רק שכבתי ורעדתי, קצת קשקשתי בזנב. אני מקווה שהם הבינו את הרמז.
הם הביאו לי עצמות טעימות כמו שאני אוהבת. פתאום נפתח לי קצת התיאבון ואכלתי. אחרי זה כולם יצאו מהחדר. וכרמל נכנסה כל כמה זמן ופינקה אותי. היא נישקה אותי וליטפה וחיבקה. היא בכתה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותך הכי בעולם,ושאני חזקה ושאני יצא מזה, שהיא מאמינה בי, ושאינלי מושג כמה היא חשובה בשבילי וכמה אני אוהבת אותה. דווקא יש לי מושג, כל כך רציתי להגיד לה שגם אני אוהבת אותה.

אחרי כמה ימים, הבנתי שהגיע יום הדין. כולם היו עצובים ובוכים. בתיה יוני ויהודה לקחו אותי לרופא, והם השכיבו אותי על מין מיטה. הבנתי שזה הרגע שבוא מרדימים אותי, ובכיתי. מבפנים וגם קצת מבחוץ. כולם פינקו אותי ונפרדו ממני. הרגשתי כמה כואב להם לעשות את זה, אבל הבנתי שזה מה שצריך לקרות, הלוואי שהייתי יכולה להגיד להם כמה אני אוהבת אותם, ושאני בחיים לא אשכח אותם. כמה הייתי רוצה להודות להם על כל מה שהם עשו למעני. על חיים מושלמים. אני חושבת שמבט האחרון שנתנתי להם-אמרתי הכל.

סיפור על בובה, הכלבה הכי טובה בעולם
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (3)

סיפור יפה ועצוב

02/10/2010 21:39

כן..
תודה

15/10/2010 15:36

סיפור עצוב אבל גם מרגש

11/05/2014 20:23
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך