Angelina
מצאתי הרבה סיפורים שכתבתי על ילדותי ואני מתרגשת מכל שורה וכל מילה.

אוסף המפיות

Angelina 17/10/2020 63 צפיות אין תגובות
מצאתי הרבה סיפורים שכתבתי על ילדותי ואני מתרגשת מכל שורה וכל מילה.

זו הייתה קופסא אדומה, כך אני לפחות חושבת משום שהשנים שעברו קצת פגעו בזיכרון שלי. אהבתי את האוסף הזה אהבה גדולה, כל מפית נכנסה לשם בהתרגשות, בהרבה גדלים וצבעים. אני זוכרת את הפרח בגווני כתום, את המפית הלבנה מעוטרת בעיגולים צבעוניים רבים, את כל המפיות הקטנטנות שהצהיבו כבר מיושן. ביקשתי מדודה דורה בכל ביקור לקבל מפית נוספת מהמפיות הרבות שהיו שמורות אצלה במגירה התחתונה של שידת הסלון. החלפתי את המפיות עם חברות, האמת בכלל לא זוכרת את ההחלפות ואולי אני רק חושבת שהחלפתי. יותר מתאים לי לגונן על כל מפית ומפית מבלי להזיזה מהאוסף. אני זוכרת שאחותי הגדולה היתה לפעמים חוזרת מביקור אצל חברותייה עם איזו מפית חדשה עבורי.
בתחילת דרכי הייתה לי קופסא דקה ומרובעת ובכל פעם הייתי פותחת, מסדרת, סופרת (אין זיכוי שאזכור כמה היו…) ואז מכניסה את הקופסא באיטיות וטקסיות מצחיקה לארון הבגדים, דלת ראשונה מימין מתחת לכל הבגדים שהיו תלויים שם על קולבים. שם בחושך ובאין רואה היא חיכתה לי בכל פעם מחדש.
אני גדלתי משנה לשנה והאוסף גם הוא גדל איתי. את הקופסא נאלצתי להחליף כי כבר הייתה קטנה מדיי לאוסף שגדל כבר. זו הייתה קופסא עם ריח של נוסטלגיה משום שהשתדלתי לשבת עם הדודות והסבתות בשעה שנתנו לי מפיות, כדי לשמוע את הסיפור שהיה להן לספר לי.
כשבגרתי ויצאתי מהבית הקופסא נותרה מאחור, כל השנים היה לי מאוד ברור שהקופסא שוכנת לה בבוידעם אצל ההורים. יום אחד ישבתי עם ההורים שלי באחד מביקוריי ושיתפתי אותם בערב חברים בו יצא לנו לדבר על אוספים שהיו לנו כילדים. כמובן שאני שיתפתי את כולם בעליזות לגבי אוסף המפיות שלי. בעודי מדברת אבא כבר הביא סולם, הוא ידע שאני לא הולכת להירגע עד שאוריד את הקופסא ואחזור לאוסף הזה.
הארון הנסתר הזה עם השם הכי מצחיק ששמעתי כילדה “בוידעם” היה קרוב לגג הבית, קרוב לבורא עולם ודי גדול. התחלתי להזיז דברים מצד לצד, העיניים תרות אחר קופסא אדומה. מצאתי ספרים שהתגעגעתי אליהם, מחברות לימודים מביה”ס היסודי, מתנות קטנות שנתנו לי בימי ההולדת שלי. היו שם גם חפצים מעניינים של ההורים שלי, כמובן אותה מזוודה כחולה איתה ההורים יצאו לחו”ל בכל טיול שלהם. הכל, הכל מצאתי שם מלבד דבר אחד – קופסת אוסף המפיות.
אבא עזר לי להוציא את כל הדברים בשעה שהוא עומד למרגלות הסולם, לוקח ממני
חפצים ומניח אותם בסדר מופתי על הרצפה. הבוידעם כבר התרוקן מכל תכולתו ואני נכנסתי ממש לתוכו, ככל שהתאפשר לי, תרה בעיניים דומעות אחר משהו שפספסתי, דבר לא היה שם. חלל שומם ונקי ואני מבינה שקופסא אדומה או מה שלא יהיה צבעה, לא תימצא שם.
הדמעות הפכו לבכי של ממש, אני עדיין על הסולם, בת 18+ ובוכה ללא הפסקה. אבא עומד ומביט בי, מתקשה להבין על מה הבכי. אני לא מצליחה להסביר וגם לא מעוניינת לתת כל הסבר. לאיטי אני לוקחת מאבא חפץ ועוד חפץ ומכניסה הכל מחדש למקום, לא לפני שאני מנערת כל דבר, מחכה שתיפול ממנו איזו קופסא או תתעופף לה איזו מפית באוויר. פותחת את המזוודה הכחולה בתקווה שאמצא בתוכה דברים נוספים אך לשווא.
אני יורדת לאט מהסולם, העיניים כבר אדומות מהבכי שנפסק והראש לא פוסק מלייצר מחשבות וזכרונות שיובילו אותי למקומה של הקופסא. כי איך יכולה להיעלם קופסא זו מחיי כך לפתע וללא כל הכנה נפשית. זהו זיכרון שהולך איתי גם כיום ומכביד עליי בכל פעם שאני נזכרת בו. הקופסא לא נמצאה בשום מקום, גם לא אצל אחותי למרות שהייתי משוכנעת שהעברתי את האוסף לאחיינית שלי והיא פשוט הניחה זאת שם באחד הארונות.
הזיכרון אותי שב ועולה ומציף ומעציב לפרקים. כשאני מחפשת דברים, כשאני מגיעה לבית ילדותי, כשאני בחיפוש אחר פיסות נוסטלגיה. כשאני צוללת לאותם מקומות בד בבד עם הרגשת ההחמצה, נוחתת עלי שלווה שאינני מצליחה להסביר אותה. מעין חלל שאני יוצרת לעצמי כדי להיכנס אליו ולהיות מוגנת בתוכו מהמציאות.
אמא כמובן מסוגלת להרוס תמיד כל חלקה טובה, כל פיסת זיכרון מרגש והיא תמיד תגיב לאותם חיפושים שלי בציניות, בחוסר הבנה, בהצהרה על בזבוז הזמן שלי על נבירה בעבר. היא בטח הייתה מעדיפה לנצל את הזמן לשגעונות שלה אך אני כבר למדתי להתרגש פחות מהערות מצידה.
האם זה רק אוסף המפיות? האם זו ילדות נפלאה? ואולי יש בתוכי מנגנון ליצירת זכרונות מכוונת כדי להשכיח את הזכרונות הפחות נעימים?

אוסף המפיות
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך