כשהלב מדבר והידיים זזות מהר מהר להספיק את הרגשות.

אח שלי גיבור

15/08/2019 62 צפיות אין תגובות
כשהלב מדבר והידיים זזות מהר מהר להספיק את הרגשות.

“ארץ ישראל נקנית בייסורים”
משפט שכל חייל נראלי מכיר.
גם אני מכירה אותו, אני לא חיילת.
אחי הגדול היה חייל. לפני שנחטף. ואז מת.
מבחינתי, זה היה הייסורים שלי.
וזה אומר מבחינתי שקניתי את ארץ ישראל. היא שלי. בזכות.
לפעמים אני חושבת על זה. הוא מת בשביל מדינה כל כך קטנה.
לא פעם ולא פעמיים שאלו אותי איך אני לא פוחדת להשאר, יש לי עוד שני אחים גדולים. גם הם התגייסו לקרבי. כל הזמן שואלים אותנו אם אנחנו לא מעדיפים ליסוע למקום רחוק. שבו לא יחטפו אותנו. ואם נמות זה לא כי אנחנו יהודים. בכל הפעמים האלו אני מסתכלת על האנשים האלו, ששואלים אותנו את השאלה המוזרה הזאת. ולא מבינה. באמת שאני לא מבינה. הם רוצים שנעזוב את הארץ הזאת שדמו של אחי ספוג בה? את הארץ שבשבילה הוא מת? הם לא נורמליים.
לכן, כל פעם ששואלים את השאלה הזאת אני בורחת, כל פעם למקום אחר, אבל בורחת. ואז חוזרת, עם העיינים הנפוחות והאיפור המרוח, אני חוזרת. כולם בסוף חוזרים.

אח שלי גיבור
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך