סיפור קצר עם נגיעות אוטוביוגרפיות שכתבתי כשגרתי בניו יורק.

אטלנטיס

04/05/2010 634 צפיות אין תגובות
סיפור קצר עם נגיעות אוטוביוגרפיות שכתבתי כשגרתי בניו יורק.

במקום בו נולדתי, רוחות מהלכות על המים. הן מתחילות בריקוד הדומם שלהן בעוד טיפות אור ראשונות מטפטפות אל שמי הבוקר, מוהלות אותם כמו טיפות חלב בקפה, מלבינות אותם, לאט, ללא חיפזון, עד שצבעם אחיד ולא ניתן להבחין עוד כי אך לפני רגע שלטו פה האפילה וגווני השחור. הן נושאות ראשן לעבר ההרים ומביטות בקרניה החדות של השמש שמציצות מעבר לרכס, מתחרות ביניהן מי תביא ראשונה את בשורת הבוקר לעמק הקטן. ואז הן נעלמות. הן לא שייכות לעולם הבוקר, האור. הן נאלצות להמתין עד רדת הלילה הבא. הן יודעות שקיומן מותנה בחושך, בדממה, בשנתם של בני התמותה, בחלומותיהם.
פה, בין החלומות הלא מוגשמים, המרירות, השגרה והזכרונות התמידיים שחרוטים בפניהם היגעות של התושבים, נולדתי. ילד של חורף, שאז עוד היה חורף וכיום הוא מעין סתיו יבש וארוך. האגם בו ביליתי את מיטב שנות ילדותי ובגרותי, בו פגשתי את אהבתי הראשונה, הוא כעת שלולית עלובה המנסה להלחם על קיומה בעמק צחיח זה שהיה פעם, לפני מיליוני שנים, אוקיינוס עצום. אולי מבין האגם את מה שאנו מסרבים לקבל – כי העבר לעולם אינו מניח לנו, הוא רודף אותנו כמו צל ובסופו של דבר משיג אותנו ומזכיר לנו מהיכן באנו ולאן אנו הולכים.

זה היה יום של חורף. תחילת שנת 2001, חורף אמיתי וקר, לא חורף של הקיבוץ או הארץ, חורף של ניו יורק, כזה שחודר לעצמות ומקפיא את קנה הנשימה. הבדידות שעטפה אותי כשהגעתי לניו יורק היתה בשלבי גדילה מתקדמים, מתפשטת לה בגופי כמו סרטן, וההרגשה שאני לבד ומנותק מכל מה שהכרתי היכתה בי בעוצמה כפולה. היה זה יום הולדתי ה-23, יום הולדת ראשון מחוץ לארון, יום הולדת ראשון בחוץ לארץ, ויום הולדת ראשון לבד.

רק לפני חודשיים וחצי עזבתי את הארץ, נפרדתי לשלום מכולם, משאיר מאחור את האהבה הראשונה שלי ואת כל מה שהכרתי ואהבתי עד עכשיו. רק חודשיים וחצי ונדמה שכבר עברתי כל-כך הרבה. הספקתי לעזוב את העבודה שבן דודי סידר לי בדטרויט וברגע ספונטני לקנות כרטיס אוטובוס לניו יורק.
כל התדמית של ”הבן האחראי והשקול” שבניתי לעצמי בכל שנות בגרותי בקיבוץ התנפצה לה פתאום לנגד עיניהם התמהות של בני משפחתי וחבריי. הבנתי שאני שונה, מהחברים, מהמשפחה, שעכשיו זה אני והמסלול שלי ואני צריך לעשות מה שטוב בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר. כבר בקיבוץ הבנתי את זה – כשהחלטתי לדבוק בהחלטה שלי לנסוע לארצות הברית ולא להודו עם תומס, אבל כנראה שהייתי צריך לעמוד באמצע קניון בדטרויט ולמכור מסוקים מפלסטיק לבוש בסרבל טייסים כדי באמת לעכל את זה סופית.
תומס היה אהבתי הראשונה, בחור קנדי יפיפה שגרם לי סוף סוף לצאת מהארון למשפחתי, חבריי ובתהליך גם לכל הקיבוץ. הוא רצה לנסוע להודו ואני לא, ושנינו ידענו שאם אחד מאיתנו יוותר על התוכניות שלו הוא בסופו של דבר ינטור לשני על כך. בשלב כל-כך ראשוני בחיי ידעתי שאני עדיין לא מוכן לוותר על התוכניות שלי בשביל אף אחד, ואפילו שבכיתי כל הטיסה לשיקגו (והדוס שישב לידי הסתכל עלי במבט מבולבל כל הדרך) ידעתי שעשיתי החלטה נכונה. החלטות בוגרות הן כואבות, וכשהן נכונות הן כואבות עוד יותר.
במהלך חיי הרגשתי אינספור פעמים שמשהו מכוון אותי, שולח לי סימנים, עוזר לי להחליט ברגעים קשים. לאחר מותה של אמי ייחסתי הרבה מהסימנים האלו אליה. אני עדין זוכר את אותו לילה בבקו”ם – כשרק התגייסתי ובחרתי במסלול שכל מי שהכיר אותי חשב שלא יתאים לי. הייתי ”שומר מאהל” והרגשתי כל-כך מבולבל בקשר לעתיד הצבאי שלי. אני זוכר איך לחשתי ”אמא, מישהו, אני באמת צריך איזה סימן עכשיו”. הבטתי מסביבי לכל הכיוונים כדי להיות בטוח שאף אחד לא שמע אותי כשלפתע ראיתי כוכב נופל. חייכתי לעצמי וידעתי שהכל יהיה בסדר.

באותו יום חורף קר יצאתי מהעבודה מוקדם ולא סיפרתי לאף אחד שזה יום הולדתי. מאז שהייתי בן 16 ימי הולדת לא היו מאורע שמח מדי בשבילי. אמי נפטרה מסרטן הרחם והמחשבה שהרחם שנתן לי חיים הביא למותה לא עודדה אותי לחגוג את היום בו נולדתי. יכול להיות שהעובדה שיום הולדתו של תומס היה יום אחרי יום הולדתי תרמה גם היא להרגשה הכללית שלי באותו יום. אז עליתי על הרכבת וירדתי לרחוב כריסטופר בווסט ווילג’.
למרות שלא עישנתי כבר יותר מחצי שנה קניתי קופסת סיגריות וצעדתי לכיוון המזח. ידעתי שהקירבה למים תרגיע אותי ותעזור לי לשטוף את כל הרגשות האלה שהציפו אותי. בקיבוץ תמיד הייתי פונה לאגם בשעות מצוקה. למים יש מן כח קסום שעוטף אותך ויונק ממך את כל מה שרע. אולי זאת העובדה שבאנו ממים, או שחלק גדול מגופינו עשוי ממים. מה שלא תהיה הסיבה לכך, המים תמיד קראו לי ועדיין קוראים. לפעמים כשהייתי מסתובב ברחובות מנהטן הייתי שוקע בדמיונות של איך תראה העיר הזאת מתחת למים. יכולתי לראות את קבוצות הדגים פונות באחידות וחדות בפינות הרחובות, את הלוויתנים הגדולים מנווטים באיטיות ואלגנטיות ברחובות הצרים, את האלמוגים גדלים על צידי הבניינים ומדי החנייה. אולי זאת דרכם של המים להזכיר לי שהם היו פה לפני, ושהם יהיו פה עוד הרבה אחרי.
הגעתי למזח וישבתי עם גבי לכיוון המים. הקור הנוראי לא הפריע לי כל-כך ורעש המכוניות נבלע לאט ברחש הגלים המטפסים על המזח. הבטתי בשמיים של ניו יורק, שמיים שחורים ומחוסרי כוכבים, שמיים קרים עם הרבה מטוסים, ונזכרתי בשמיים של הקיבוץ, מעל האגם, שמיים עם כל-כך הרבה כוכבים שלפעמים נראים כמו שביל ארוך של חלב מעל הכנרת.
נזכרתי בכל הפעמים ששחיתי עם תומס באגם בלילות בלי ירח ואינסוף כוכבים, שני גברים עירומים מתגלגלים בתוך מים שחורים כמו תאומים ברחם עצומה. זכרתי את אותו לילה כשהוא שאל אותי על התוכניות שלי ואמרתי לו שכבר קניתי כרטיס לארצות הברית. מאחוריו ראיתי כוכב נופל.
הדלקתי סיגרייה ונתתי לתמונות לרוץ לפני. יום הולדת 5, יושב על כסא עץ מקושט בפרחים מנייר בגן הילדים, מוקף בילדים ששרים ”היום יום הולדת” ולצידי העוגה שאמא אפתה בצורת לוויתן כחול. יום הולדת 13, בר מצווה וארוחה על החוף, הרוח מנפחת את מפות השולחן וגורמת לשולחנות להראות כמו נשים לבושות בשמלות מלמלה נפוחות. אני וחבריי מתרגשים מאחורי הקלעים של הצגת הבר מצווה בעוד כל הקיבוץ ממתין לנו בציפייה. יום הולדת 16, אמא קירחת ורזה, ואני מצליח לכבות את כל הנרות שעל עוגת התותים של סבתא בנשיפה אחת אבל יודע עמוק בפנים שהמשאלה שביקשתי לא תתגשם.

נשפתי עשן לבן והבטתי בו יוצר צורות של מפלצות ים ודגים עד שנעלם. דמעות החלו זולגות במורד פני, דמעות חמות ומלוחות שבמהרה הפכו קרות כמו מי נהר ההדסון שזרם מאחורי.

“Can you spare a cigarette? “
סובבתי את ראשי והבחנתי בדראג קווין לבוש במעיל פרווה ורוד ארוך. תלתלים בלונדיניים השתלשלו על פניו השחורות וחיוכו הגדול חשף סדרת שיניים גדולות ולבנות. ”בטח”, עניתי והושטתי לו את החפיסה. הוא הצית את הסיגריה ונשף ענן עשן לבן שהסתלסל וריחף במהירות למעלה, נבלע בשמיים השחורים. ”אז מה אתה עושה פה בלילה קר כזה?”, הוא שאל.
”מנסה לשכוח”, עניתי.
”אתה יודע שזה בולשיט, נכון?”, הוא אמר.
מהמבט המבולבל שעלה על פני הוא הבין שלא הבנתי את כוונתו.
‘כשמנסים לשכוח אז זוכרים עוד יותר. איך תצליח לשכוח הכל אם לא זכרת הכל קודם, הא? אני יכול לראות שאתה חדש פה, אבל אל תיתן לעיר הזאת להטביע אותך. תיקח מה שאתה יכול, וכשתרגיש שזה יותר מדי תסתובב ואל תביט לאחור. העיר הזאת תשקע יום אחד, ואתה לא רוצה להיות פה כשזה יקרה”.
”למה אתה מתכוון?”, שאלתי.
”אתה יודע למה אני מתכוון, אני יכול לראות את זה בפרצוף שלך. אל תשקע. הכל יהיה בסדר כי אתה תחליט שהכל בסדר”.
הוא סיים את הסיגרייה והשליך את הבדל לנהר. עיני עקבו אחר האור הכתום של הסיגרייה כשהיא עפה בקשת וצנחה בדממה אל המים, כמו כוכב נופל.
”תודה על הסיגרייה”, הוא אמר והתחיל ללכת.
קמתי והבטתי בו חוצה את הכביש ומתרחק לעבר אחד הרחובות החשוכים שבצד השני.
”ודרך אגב”, הוא צעק, ”מזל טוב”.

במקום בו אני חי רוחות מהלכות ברחובות. הן נראות כמו אנשים לכן אף אחד לא מבחין בהן. הן יודעות שקיומן מותנה בחושך, באור, בחלומות ובבדידות שחרוטה על פניהם של התושבים. פה, בין האוטובוסים, הרכבות ומליוני האנשים, אני חי. על אי קטן ללא חופים, עם בניינים במקום עצי תמרים ומטוסים במקום כוכבים. אי קטן, בו התגברתי על אהבתי הראשונה ופגשתי את אהבתי השנייה, אי שהיה פעם חלק מקרקעית האוקיינוס וכיום הוא אחת הערים המפורסמות בעולם. אולי מבין האי את מה שאנחנו מסרבים לקבל, כי העבר לעולם אינו מניח לנו, הוא רודף אותנו כמו צל ובסופו של דבר משיג אותנו ומזכיר לנו מאיפה באנו ולאן אנו הולכים.

אטלנטיס
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך