באבלס ורו פול

פעם החיים שלי היו כל עוד אני מנצחת בבאבלס זה בסדר הדיכאון שלי, הרי זה בסדר לשנוא את החיים שלי, את הקיום שלי, את מה שאני רואה במראה כל עוד אני מנצחת בבאבלס.
מאז שהתחלתי את הלימודים קשה לי מאוד לסיים משחק באבלס זה פתאום נהיה משחק מאוד ארוך וגם אם כן מסיימת את המשחק אני לא מנצחת אלא מפסידה בו מלכתחילה.
אני לא חושבת שהחיים שלי השתפרו במאת האחוזים אני עדיין נמצאת בשלבים רחוקים מלהיות מאושרת, אבל אני כן מחייכת כמעט כל יום, חושבת שזה כמעט כל יום אני לא רושמת ביומן גוגל מתי קמתי מחייכת ומתי לא. אבל אני יודעת שהבקרים שאני קמה בהם מחייכת בתדירות הרבה יותר גבוהה מלפני שנתיים.
אני יודעת מה שכן עלה בהדרגה די גבוהה זו תודעה על הגוף שלי, יותר אחראית עליו גם, אני כבר לא נמרחת על כל גבר שיכול לתת לי תשומת לב לחמש דקות, כן זה נכון איבדתי את הבתולים שלי אבל אני לא מרגישה רע עם זה, למרות המקום שזה קרה זה קרה בזמן הנכון עם הגבר הנכון שעד עכשיו אנחנו עדיין יוצאים ואוהבים כמו שפנפנים.
אני עדיין מתגעגעת שלפעמים אני חוטאת פה ושם, מגרדת את עצמי עד זוב דם, מעשנת סיגריה או אפילו שולחת תמונת ערום לאחד מאותם הגברים שנשאר בקשר למרות הכמעט שנתיים זוגיות שאני נמצאת בה, גם אני הייתי נשארת בקשר עם הגבר שפעם ראשונה נגעתי בו והא נגע בי מעבר לבגדים והכי הרבה זמן התמזמזות על גבעת חול ושני בקבוקי בירות.
מה שמשאיר אותי במקום בידיעה שלעולם לא אוכל להיות מאושרת באמת אלו ההתקפים שבאים וחוזרים, אני חצי השלמתי איתם חצי מפחדת מהם, כל התקף והאחוזים שלו.
לפעמים נמאס לי להיות בתודעה למצב הנפשי שלי אז אני מתיישבת בספה אחרי יום לימודים או אחרי יום עבודה ארוך תלוי באיזה חודש אנחנו בשנה ורואה פרקים בלתי נגמרים של סדרות ריאלטי MTV כל עוד זה גורם לי להסתכל על חיים אחרים ולשכוח את החיים שלי אני יודעת שהכל בסדר, כן באמת המרוץ לדראג של רו פול זה הדבר הטוב ביותר בשנות ה2000 המאוחרות, גברים שמתלבשים ומתאפרים יפה יותר מכל בחורה אחרת שאני מכירה.
אז בסך הכל מה שיש לי להגיד זה לזכור את העבר לקוות לעתיד וסתם מדי פעם לשכוח את החיי ימיום שלי במשחקי באבלס או בצפיה על גברים שמתאפרים ומדברים על אסתטיקה ובעצם סובלים מפיצול אישיות מגדרית בצורה הכי מקבלת ואוהבת.