snaplaps123
זה סיפור אמיתי שקרה לי. כתבתי אותו כדי לפרוק, אשמח לשמוע שאני לא לבד.

בוקר כיתה

snaplaps123 29/06/2017 693 צפיות אין תגובות
זה סיפור אמיתי שקרה לי. כתבתי אותו כדי לפרוק, אשמח לשמוע שאני לא לבד.

אני לא אשכח את הבוקר כיתה ההוא.
כשהבנות בכיתה שלי החליטו לארגן בוקר כיתה, הן חיפשו מקום לעשות אותו בו, ומישהי נידבה את הבית שלה. היא וחברות שלה נשארו שם בבוקר והשאר הגיעו לשם באוטובוס או בטרמפ עם המורה מהבית ספר. אני הגעתי עם המורה, הייתי בין הראשונות שהגיעו. אז התיישבתי על הספה בסלון בזמן שחלק מהבנות עזרו לארגן את האוכל במטבח וחלק סתם הסתובבו בבית. לקחתי מגזין מהשולחן קפה לידי וניסיתי לקרוא אותו, אבל עלוני אופנה ורכילות הם לא ממש הסגנון שלי, אז הנחתי אותו בחזרה על השולחן. העפתי מבט במראה שהיתה תלויה על הקיר ממולי, ליד דלת הכניסה. לפתע הדלת נפתחה ומישהיא נכנסה במהירות לבית, חולפת על פני בלי להביט הצידה ונכנסת למטבח. ברגע שזיהיתי שזאת היא, הלב שלי התחיל לדפוק מהר והרגשתי גוש בבטן שסגר עלי. סוג של רעידת אדמה פנימית כזאת, שאף אחד אחר לא הרגיש חוץ ממני. הגוף שלי רעד והזיע, היה לי קר ולא הרגשתי את הידיים שלי. זה נמשך לנצח. אחרי כמה זמן, החברה הכי טובה שלי הגיעה ושאלה אותי אם הכל בסדר. עשיתי לא עם הראש. מה קרה? היא שאלה. שתקתי. לא יכולתי לדבר. הרגשתי שעם אני אפתח את הפה אני אפרוץ בבכי. את רועדת. היא אמרה. לא עניתי. הנה קחי, היא הביאה לי את הסוודר שלה. התעטפתי בו ותפסתי אותו חזק. היא קמה והלכה לאכול משהו. שמעתי בנות מדברות וצוחקות ברקע, אבל לא הבנתי מה הן אומרות. הזמן נמתח ונמרח ואיזה שתיים שלוש בנות שראו אותי קפואה על הספה באו ושאלו אותי עם אני בסדר, אם קר לי, נתנו לי עוד סוודר והלכו. ואני לא הצלחתי לצאת מהתחושה הזאת, ולא ידעתי להגיד מה היא בכלל. הדבר היחיד שהיה לי ברור, זה שאני מרגישה ככה בגללה. הבוקר כיתה המשיך לו, ואני ביקשתי מחברה אחרת שלי שתעזור לי לקום ולצאת החוצה כדי לנשום קצת אויר. נשענתי על הקיר בגינה וניסיתי להסביר לה מה עובר עלי. היא שאלה אותי “למה את מרגישה ככה?” ואני אמרתי לה שאני לא יודעת, אבל שזה התחיל מתי שראיתי את הילדה הזאת נכנסת. היא שתקה. ואז היא אמרה לי “זה בראש שלך.” מה? לא! עניתי לה אם זה בראש שלי אז איך זה שאני רועדת ומזיעה בלי שליטה? “זה הכל בראש שלך, את סתם גורמת לעצמך להרגיש ככה” שתקתי. חזרנו לבפנים ובנות פתחו שולחן בפינת אוכל וישבו לאכול מסבבו. אני נשארתי לשבת על הספה. עדיין היה לי רק, עדיין רעדתי והזעתי ועדיין לא הרגשתי את הידיים לי. התחושות האלה לא עברו, להיפך היה נדמה שהן רק הגיעו לשיא.
עדיין ישבתי על הספה, באותו המקום. המורה שלי הגיעה, ושאלה אותי עם הכל בסדר. “את נראית חיוורת, שתי קצת מים. אולי תיקחי כדור?” “אני לא ידעת לבלוע כדורים” עניתי לה. “ובכל מקרה זה לא משנה, אני לא חולה. זה משהו אחר.” “את רוצה לדבר?” חשבתי על זה רגע, מצד אחד, לשתף את המורה שלי זה ממש לא רעיון טוב. מצד שני, אני צריכה מישהו שיקשיב לי ולא ישפוט אותי, וחברות שלי כבר אכזבו אותי בעיניין הזה. “טוב” אז הלכנו הצידה וסיפרתי לה. על הכל. ובמבט לאחור, זאת היתה הטעות הכי גדולה שלי. להגנתי אני יכולה לומר שהייתי במצב כל כך גרוע, שלא היה אכפת לי מההשלכות. וחבל. אבל אחרי שסיפרתי לה, ובכיתי ופרקתי, הרגשתי קצת יותר טוב. איכשהו. שאר הבנות סיימו לאכול ושיחקו משחקי חברה במעגל בסלון. “את רוצה ללכת לשחק איתן?” היא שאלה. “לא, אני עוד לא מסוגלת.” “בסדר” היא הלכה. הלכתי לסלון והתיישבתי על המדרגות, צופה בהן נהנות ושקועה במחשבות. איכשהו, הצלחתי לשרוד את הבוקר כיתה הזה.

בוקר כיתה
דרוג הסיפור 3.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך