זה הסיפור הראשון שלי, אני אשמח לביקורות! ותדעו שתמיד יש אור בקצה המינהרה!
אני יודעת שיש לי קצת שגיעות כתיב.

הכל חשוך,אבל יש תקווה.

30/04/2013 504 צפיות 3 תגובות
זה הסיפור הראשון שלי, אני אשמח לביקורות! ותדעו שתמיד יש אור בקצה המינהרה!
אני יודעת שיש לי קצת שגיעות כתיב.

היום עיבדתי תקווה!
אפילו המורה שמה לב שמשהוא מטריד אותי,לא סיפרתי,אבל, המחשבות רדפו אותי!
הגעתי הביתה, אף אחד לא היה בבית, אלכתי לחדרי והתחלתי ליכתוב:
״אמא,אבא,
היום הבנתי שאין לי יותר סיבא ליחיות, ההטרדות בבית הספר ומעבר לו לא הותירו בי כוח, החושך הוא החבר היחיד שלי. כבר כמה שנים אני חושבת על זה, על האפשרות שלי לסיים את חיי בעצמי.
אמא,אבא,תדעו שתמיד אהבתי אתכם ותמיד אוהב!״

אני מקפלת את המיכתב,חותכת את ידי בפעם האחרונה, אולכת למקלחת ולוקחת מגבת.
יורדת במדרגות,המכתב בידי,אני טולה את המגבת על המעקה, ופורצת בבכי. כל חיי עוברים על פניי,
ההטרדות, השמחות, הדיקאונות, הכול! אני מבינה שהחיים שלי ממשיכים, כל יום הוא יום חדש, האתמול כבר לא חשוב , היום זה יום חדש, יש אור בקצה המנהרה, לא הכול חשוך! אני קורעת את המיכתב.
 

הכל חשוך,אבל יש תקווה.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

אפילו שיש לך שגיאות ודיי הרבה מבינים מה כתוב וזה פשוט באמת מהמם
בהצלחה;)

30/04/2013 08:45

הבהלת אותי !!!! חשבתי שאת באמת עשית את זה !!!!
יואוו הכתיבה שלך מהממת וכל כך אמיתית !!!

30/04/2013 08:47

תודה (:

30/04/2013 08:49
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך