הכמיהה

לא באישה אני חפץ, גם לא בחפצים. מכונית חדשה לא מגרה אותי, אוכל אינו סותם את הבור העמוק, גם אין בכוח בגדים לרפא את התנודות האלו. החומריות ריקה. כל הקורה מסביבנו הוא רק תפאורה לטירוף המתחולל בפנים; למחול הרגשות הבלתי-נגמר.
ואפשר לשבת לשתות בירה עם חברים, ואפשר לדבר, לשחק, לצחוק, לבנות, לבכות, לעשות פוזות, לחבק, לאהוב – אלו רק תחפושות. כל אלו נועדו להסיח דעתנו, להשכיח את הקיום, להסתתר מאחורי התפאורה כדי לא לחוש את קרב האיתנים הניטש בתוכנו. והקרב מטלטל, כמו אדם המתאמץ להחזיק שיווי-משקל על פני תהום, סוער כמו גלי ים בשעת סופה. וגלי הים נושאים עימם רגשות של בלבול ופחד, חוסר-וודאות שמאיים להטביע.
בים זרמים שונים, כל אחד סוחף לכיוונו, מושך אותך אליו בידיו הגסות. ויש ברקים ורעמים בשמיים, והשמיים חשוכים, ובודד לך. וההישרדות בסופה נהיית רק קשה יותר.
אני מנסה לצוף מעל פני המים, להילחם במערבולות הייאוש, העצבות, החידלון, התשוקה לאין, הסתמיות של היומיום. אני רוצה לשחות לעבר הזרמים החמים, הנעימים יותר, אל איים של טוב – קלילות, גמישות, חברות, יציבות, עוצמה, שמחה, אושר.
אבל הסחף לא מאפשר לי, מותיר אותי בים, נע ונד, מזדעזע באובססיה, מאמץ כל מה שנשאר לי כדי להרים את הראש מעל פני המים ולהגיע סוף-סוף למקום המפלט, לאי הטוב המיוחל.
ואני יודע שיש תשובה למשבר הזה, יש לי סיכוי להינצל. המאבק יכול להסתיים בקרוב. העולם שלי עוד יתמלא במשמעות – משמעות פנימית, שמש קלה ופשוטה שתזרח בי ותשלח קרניה לכל שטחי המציאות, תרד עליי כמו יום אביבי משמח, תנשב כמו רוח נעימה שפורעת את השיער, תזרע את השממה שבי. השמש תקרין על רגעי העצב, על רגעי הספק המקונן בי, היא תיתן סיבה לכל מעשיי, תשלח אשליה של שלווה, תגרום לי להאמין שיש משמעות.
שמש, שמש, הולידי משמעות בחיי.