drevivi
פרק שישי בסיפור על מותו הפתאומי של בעלי שחר ז"ל.

הלוויה פרק שישי

drevivi 24/07/2017 648 צפיות אין תגובות
פרק שישי בסיפור על מותו הפתאומי של בעלי שחר ז"ל.

מוציאים אותי מחדר הטהרה ומובילים אותי לאולם, הכל רועש מלא אנשים סביבי, המקום נראה כמו עמוס כאילו כל הקהל הגיע להופעה של להקה מבוקשת, אינני זוכרת הרבה מהרגעים הבאים, זוכרת מסתכלת סביבי, הנון נשים מסביבי, ובצד השני לאחר מחיצה גברים רבים, מרימה עיניי ומסתכלת, המון אנשים מוכרים, אני חנוקה, לא מצליחה להוציא מילה, ואז לפתע פתאום משתתק ההמון, ואל האולם החצוי נכנסת האלונקה מלווה באחיי ועוד בני משפחה, האלונקה עטופה בבד שחור כחול כזה עשוי קטיפה, ועליו מונצחות המילים חברה קדישא.
מסתכלת סביבי ואינני מבינה, לא קולטת את כל מה שמתרחש עכשיו, הלב קרוע מבפנים לגזרים, אינני רואה את הבנות, אני חושבת שלקחו אותן הצידה שלא יוכלו לראות, גיסתי ניגשת אליי ומחזיקה את ידי, מישהי מחבקת אותי מאחור ומסיתה את שערי, ואני שבורה כולי ממררת בבכי, עיני אדומות ונפוחות, ומחסלת טישו בכמויות אדירות, אינני יכולה להפסיק לבכות, מריצה בראש המון סרטים והבטחות, מסרבל להאמין שכאן דרכינו נפרדות, הבטחת לגדל את הבנות, השארת אותן יתומות איך זה יכול להיות..
ברקע מתחיל הרב לדבר, אומר דברי הספד ותפילות, ואני עומדת עם תמיכה מחברות, לא זוכרת רבות מכל שנאמר, לא מסוגלת לומר דבר, והלב כואב והמחנק בגרון עולה, ואז מביטה אל האלונקה והכל נראה מוזר, כמו לקוח מסרט זר, שוב מביטה ובזווית עיני רואה את חמי, יושב על כיסא גלגלים שבור, נראה כמו הצל של עצמו, והמראה כואב, ושובר אותי לחלוטין, ובציניות האופיינית שלי עוברת מחשבה… שחמי חולה הסרטן הסופני “זכה” לקבור את בנו האהוב שנפטר לפניו, והסכר של הדמעות שב ונפרץ והמחשבה היחידה שעוברת במוחי איזה עולם אכזר.
הרב עומד ונושא דברים, ואנשים סביבו עומדים שקטים וקשובים.. ואז לפתע שקט דממה, ועולה לשאת דברים רב נוסף, הייתי בהלם המומה, אסביר לכם מדוע הופתעתי ממה שקרה, בישוב שלנו שני רבנים מכובדים האחד ספרדי השני אשכנזי, אנחנו נמנים עם עדות האשכנז, לכן שהרב האשכנזי נשא את דבריו לא הייתי מופתעת בכלל, אולם ברגע שהרב השני עלה לשאת דברים הייתי מופתעת מאוד איך זה שני רבנים כה מכובדים נושאים בלוויה אחת דברים, היות והייתי תחת הרבה כדורי הרגעה ולא ממש יכולתי להיות קשובה, אבל זוכרת כמה הבזקי מילים שהרב אמר, הוא בא לתת כבוד אחרון לאדם יקר, הרב שיבח את שחר ז”ל על דברים שעשה בחייו, הספיד במילים וסליחה שאינני זוכרת את כל שנאמר, הייתי מבולבלת המומה ותחת השפעה של כדורי הרגעה, לאחר שסיימו שני הרבנים לשאת דברים אינני זוכרת במדויק אולם לדעתי נאמרו עוד מספר דברים ע”י אנשים נוספים, קשה לי להסביר את התחושות של אדם שמרגיש שכל העולם נשמט מתחת לרגליו, אבל באותם הרגעים אני יודעת שנשמתי אבל לא באמת הייתי בין החיים, המחשבות שהתרוצצו בראש, הדמעות שכל רגע עולות ופורצות את כל החומות, המחנק בגרון ואי יכולת להוציא מילה, והמבט שתקוע שוב ושוב באלונקה, חוסר יכולת להבין מה קורה סביבי ומה נעשה איתי, ואז ניגשת אליי אני חושבת שזאת הייתה איימי או אולי גיסתי (אשתו של אחי) ובעזרת סכין קטנה יוצרת קרע בדש החולצה… הבנות גן הן עוברות קריעה וכן גיסתי שהיא אחותו, לכולם עושים קריעה בצד אחד ורק לי בצד המנוגד.
מסע הלוויה יוצא לדרכו, הרב בראשו אח”כ האלונקה אחוזה בידי לברים ובני משפחה, חמי , גיסי, אני מלווה ונתמכת, הבת הגדולה גם מתעקשת לצעוד אחרי האלונקה, ואחרינו המוני אנשים, מאות רבות אפילו אלפים, צועדת אחרי האלונקה בוכייה, מסרבת להאמין בכל מה שקרה, המומה כואבת ועצובה, לא מצליחה לחשוב על כלום, הבנות הקטנות מאחור נמצאות, לא רוצים לאפשר להם לראות, ואנו צועדים בבית העלמין של היישוב הקטן, אבל בהרגשה כאילו אנו הולכים המון , ואז מגיעים לאזור חדש יחסית, שלא מוזמן כנראה הוכן, ושם באמצע השורה יש בור פעור, ואני בוכה, מסרבת לקבל שזה הסוף הנורא.
כפי שכבר אמרתי אינני זוכרת רבות מהלוויה , זוכרת את הורדת כיסוי הקטיפה וההורדה של שחר ז”ל לבור ואני בוכה ובוכה ובוכה, רוצה לקפוץ אחריו ואז מבינה, יש לי שלוש בנות שהשאיר אחריו אהובי ועכשיו בלעדיו כל הנטל על כתפיי, אני צריכה לדאוג להן ואין לי אפשרות ללכת אחריו..
הלבנים המיוחדים שעמדו בצד מונחים בזה אחר זה וסוגרים את הגולל, ואז לוקחים את המעדרים שבצד ומתחילים לזרוק אדמה על הבור, וכל גוש שנופל מהדהד באוזניי, מרגיש כאילו זורקים עליי אבנים התחושה קשה ועוד יותר מבפנים, וכאשר מפלס האדמה עולה , גם ההבנה מגיעה שזה הסוף, שמה שציפיתי שיקרה בעוד מספר שנים רבות וקיוויתי שאני זאת שאלך ראשונה קרה, לא סתם קרה, אלא קרה בהפתעה בלי שום הודעה, בלי הכנה, בלי הסבר, עכשיו רק מה שנשאר זה עם הקיים להסתדר, והעוצמה של הדברים מכים בחוזקה, ואני מסתכלת מסביבי והמון אנשים רואה, עומדת שבורה ובוכייה, התלולית הגדולה שנשארה מעל הקבר שכוסה מתמלאת בזרי פרחים רבים, אני עומדת שם ובוהה, מתקשה להבין למה זה קרה.
אינני זוכרת איך ומי הוציא אותי מהחלקה, הובילו אותי אל מחוץ לבית העלמין, אני רואה שהאנשים לאט לאט מתפזרים, ומה שהיה קודם מגרש חנייה עמוס ברכבים ומשאיות, מתרוקן וחוזר למצבו הטבעי, בזווית עיני אני רואה את בן הדוד של חמי ניגש לעברו, מגיש לו עט ומספר ניירות, ואז מקפל את הכל לכיסו ונעלם לרכבו.
אנשים ניגשים אליי ומבקשים להשתתף בצערי , מבקשים לעזור בכל דבר אם אצטרך, הכל המום במוחי, אני מוכנסת לאחד הרכבים ונלקחת חזרה לבית הוריי , הדרך בחזרה נראית ארוכה מתמיד, המחשבות רצות במוחי, אינני מרוכזת בדבר, המחשבות לא מסודרות, הכל נראה כמו נלקח מחלום בלהות, אני רוצה להתעורר אבל כלום לא עוזר… הרכב נעצר לפני בית הוריי, פותחים את הדלת ומוציאים אותי מהרכב ואל בית הוריי מכניסם אותי.. יחד אתנו הגיעו מספר אנשים וקרובי משפחה לבית הוריי, ושוב אינני זוכרת מה נאמר ומה היה, אני שוקעת לתוך מחשבותיי, הבנות יוצאות אל הגינה… וזהו מתחילה השבעה.

הלוויה פרק שישי
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך