הפסנתר של סבתא רחל

18/03/2020 47 צפיות אין תגובות

אמי רחל וולפיאנסקי (לימים רחל שוורץ-שחורי) נולדה בעיירה וירבלן, ליטא, סיימה גימנסיה עברית במקום, למדה ולימדה נגינה בפסנתר.

כאשר עלו הורי ארצה בשנת 1934 והשתקעו בירושלים ולא היה באפשרותם לרכוש פסנתר, אמא עבדה בין היתר כ”ריתמיקאית” (כך קראו באותם ימים למנחת שעורי מוסיקה בגנים) בגן אמהות עובדות ברחוב אלפנדרי (הגן אליו גם אני הלכתי).

כאשר עברנו לקרית אריה בפתח תקוה, ולאחר שחסכו סכום כסף מסויים, איתרו הורי פסנתר משומש בחיפה, לפי מודעה בעיתון, ומחירו היה לפי יכולתם.

אני הייתי ילדה בת 10, ולא הייתי מעורבת בתהליך קניית הפסנתר, אני רק זוכרת שנסעו לחיפה, חזרו עם משאית אשר הובילה את הפסנתר, העמידו אותו בחדר בו ישנתי, ואמא נגנה עליו נפלא באותו ערב.

קשה לתאר את גודל מפח הנפש והאכזבה כאשר אמא ניגשה לנגן למחרת, והקלידים לא פעלו. כנ”ל, לא הייתי מודעת על הפחדים של הורי האם איבדו את הפסנתר וגם את הכסף, על התיסכול הכרוך בהונאה אותה עברו, על המשא והמתן בעניין החזר התשלום, אך התוצאה הסופית הייתה שקיבלו חזרה את כספם, והפסנתר הוחזר לחיפה על חשבון המוכר.

וכל זאת למה? מתברר שהפסנתר היה רכושו של אדם זקן בחיפה, אשר העביר את שעות הפנאי בכיוונו, כל קליד בנפרד, במשך שנה שלמה, פרסם מודעה בעיתון, מכר אותו, ובנו (אשר היה אישיות מאד ידועה בחיפה, ולמען כבודו ולזכרו לא אציין כאן את שמו) החזיר מחשבונו הפרטי את הכסף וההובלה, הכל כדי שאביו יהיה מרוצה בתחביבו…

בהערת ביניים כאן: האם המטרה מקדשת את האמצעים?
האם מפאת כבוד האב ותעסוקתו היה הבן מוכן להוציא מכיסו הפרטי סכומים גדולים כל שנה, ולא מנע עגמת נפש מיותרת אצל הקונים, בלשון המעטה?
לאחר שנה הורי איתרו בעיתון את המודעה, מתפרסמת מחדש…

הורי חזרו למבצע חוזר של רכישת פסנתר.

באותם ימים, לאחר מלחמת העולם השנייה, הסתובבו שליחים ישראלים באירופה במסגרת “הבריחה” והעלתם של שרידי השואה ארצה, ובאחת הפעמים, כתוספת שולית ולא חשובה להיסטוריה המפוארת של פועלם, הביאו חברה כאלו מאחד הקיבוצים בארץ גם שני פסנתרים “רכוש נטוש” מגרמניה. אחד מהם שימש בחדר האוכל של אותו קיבוץ, והשני ניתן להורי (אשר היו בקשר חברי עם אנשי הקיבוץ, שידעו את סיפור הפסנתר הראשון)…

באחד הערבים בתחילת שנות החמישים התרוממה אמא מכסא הפסנתר והודיעה לאבא ולי שלא תנגן יותר. לא הועילו הפצרותינו ומחאתנו שנגינתה לא השתנתה, היא החליטה שרמת הנגינה שלה ירדה, וזהו. יותר לא נגנה, והפסנתר נשאר כרהיט מיותם.

במשך השנים נולדו הנכדים, ההורים הזדקנו, אמא נפטרה בשנתה ה-84, הפסנתר עבר לביתי בירושלים, ותקופה מסוימת למד עליו רוביק, לקראת כניסה ללימודים בחוג למוזיקולוגיה.

בדירה החדשה אשר קנינו באמצע שנות האלפיים כבר לא היה לו מקום. הילדים לא היו מעוניינים בו, הן מחוסר מקום, הן מכך שבביתם כבר היה פסנתר, או כלי נגינה אחרים.

מתקני פסנתרים אשר הגיעו לביתנו ביקשו כמה אלפי שקלים לתיקונו, או לחלופין כמה מאות שקלים כדי לרכוש אותו.
חשבנו לתרום אותו למרכז קהילתי, אך אמרו לנו שתוך כמה ימים ישבר בגלל שימוש מופרז, ואז החלטנו לפרסם מודעה בחוג למוסיקולוגיה, ואכן הגיעה סטודנטית בלוויית זמר, מתקן פסנתרים מתל אביב.

להפתעתנו הרבה ההתפעלות שלו מהפסנתר, תוצרת בכשטיין, מהרבע האחרון של המאה ה-19, הייתה גדולה ביותר.
ראשית, אמר, גב הפסנתר עשוי מברזל, ולא כמקובל מעץ, וכך לו שולט בו הריקבון. הקלידים שלו עבודת יד מעולה, ואחרי כיוון נכון, הצליל מאד מיוחד, ולמעשה יכול להיות מוצג מוזיאוני…

כאשר שמעה זאת נגה התל אביבית פרסה עליו את חסותה, ומאז מנגנת עליו נפלא, והוא לפי הגדרתה “שלה”, וסבתא רחל מחייכת מלמעלה…

והערה קטנה:
נשתמר תצלום של אמא, מביתה בליטא, יושבת ליד הפסנתר, כאשר בצד שמאל למעלה תלויה מסגרת משולשת ובה תמונותיהם של שלושה מלחינים: מוצרט, בטהובן ווגנר.
לימים, כאשר עלתה ארצה בשנת 1934 הביאה אתה את התמונה והיא הייתה תלויה שנים בביתנו בפתח תקוה מעל הפסנתר. לאחר מלחמת העולם אמא ביקשה מאחיה שאול וולפיאנסקי לצייר את המלחינים מחדש, ולהחליף את וגנר במנדלסון.
את התמונה העברתי לרוביק כאשר חיסלנו את הבית לאחר פטירת ההורים (אמא ז”ל נפטרה בשנת 1990 בשנתה ה-84, ואבא ז”ל בשנת 2001 בשנתו ה-96), והיא תלויה בביתו גם כן מעל הפסנתר.

הפסנתר של סבתא רחל
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך