MJR

זר בתוך המחשבות של עצמי

MJR 17/11/2018 296 צפיות אין תגובות

עכשיו, כל מה שנשאר, זה שקט. שקט מורט שערות. שקט דוקר, חד כסכין בעל להב משוננת, וכל מה שאני עושה, הוא לברוח ממנו.
הפחד הבלתי נגמר מהשקט הוא משהו שלמדתי לחיות איתו. הרי כשיש שקט, יש מקום לכל הרעש בראש. כל כך הרבה שנים הייתי בחור שקט. הייתי חי בתוך אותן מחשבות רועשות, שלקחו את המילים מלשוני לטובת עצמן. ועכשיו? אותן המחשבות מציבות בפניי אוליטימטום – תבחר באחת משתי האפשריות: אתה יכול להמשיך לפחד מהשקט, מרדף אינסופי אחר השקט שלך, או שאתה יכול להיות בשקט. בשקט תלמד כמה מעוות אתה. כמה הפראיות והחיות שבתוכך מכילות כל כך הרבה הרס וחורבן, כמה אתה כועס, כמה אתה רוצה להרוס כל דבר טוב שתראה. השקטתי את התכונות האלה. לא נתתי להן מקום. אנשים לא יודעים כמה חצוי אדם יכול להרגיש מבלי שהוא כועס כלפי חוץ. אדם שכועס פנימה משקר פעמיים – בפעם הראשונה, לעצמו, כשהוא חושב שלכעוס פנימה לא יפגע באף אחד, ובפעם השניה – לסביבתו, כי אף אחד לא יודע מה הוא מרגיש באמת. כל כך הרבה פעמים כעסתי באמת. כל כך הרבה פעמים ואף אחד לא יודע אפילו טיפה. למה? כי כשאנשים כועסים הם פועלים באימפולסיביות, ואני? אני לא יכול כבר. הרסתי כל כך הרבה כשפעלתי באימפולסיביות, ולראות את החיים שלי נשלטים על ידיה כבר לא נראה לי רחוק בעבר. אז החלטתי שאני מוותר על הכעס. אנשים לא צריכים לראות אותי כועס. זה רק עוד פיסה אחת ששמטתי מעצמי.
השקט מחליש את הכעס. אם הייתי יכול להיות בשקט, הייתי יכול להתמודד עם פריקיות השליטה שלי. אבל אני לא יכול.
אנשים שמכירים אותי יודעים שאני מדבר הרבה. אני מדבר הרבה מאוד. מדי פעם אני גם לא מניח את אותה מסננת על לשוני. אני נותן למה שבפנים לצאת. ואז – אז אני מתחרט. אז אני לא עושה את אותה טעות, עד שאני חוזר עליה שוב. יש שיעורים שלומדים, ויש שיעורים שצריכים לעבור כל כך הרבה פעמים כדי ללמוד אותם. אני צריך לעבור עוד כל כך הרבה שיעורים על כל כך הרבה נושאים כדי שאוכל להתמודד עם השקט שלי.
הפסיכולוגית שלי מפחדת. היא מפחדת שאתמוטט. היא כבר רואה קשר ישיר בין הדיכאון לבין השתייה. קשר שמוביל להתמכרות. היא לא מבינה שלכל אחד יש את הרעל שלו, ועם כמה שזה אירוני, הרעל שלי באמת הורג אותי פיזית.
היא לא מפחדת רק מזה אבל. אין למוח של מנוחה. ימים שלמים עוברים, ואני נשאר על האדמה. על הרצפה הקרה. כי כשאתה לא ישן, אין לך את המקום הבטוח של החלום. אנשים לא מעריכים כמה שינה היא בעצם הפסקה. הפסקה מלשרוד, הפסקה מלחיות, הפסקה מלהסתכל לאנשים בעיניים ולהרגיש שכל הדיבורים שלך הם בעצם שקר אחד גדול. אני הפסקתי לישון. יומיים, שלושה, חודש, שנה, אני ישן רק כדי לשרוד בקושי. רק כדי להשיג את מעט האנרגיה כדי לקום מהמיטה בבוקר. אחרי שאני יוצא מדלת הבית לכיוון בית הספר – אני מנוון. חסר אנרגיה. אין לדעת איך יראה היום, ואם אקום ואם אקרוס, או אם אצליח להגיע בזמן. אבל הדאגות האלה כבר לא מדאיגות אותי. אני כבר לא דואג אם אאחר לבית הספר, או אם בכלל אגיע או לא. אני כבר לא דואג אם לא הגעתי בשלישי לתנועה, או לא. אני דואג לעצמי. לחיים שלי. אני קורס. בכל מעגל סביבי אני קורס. אני נופל אל תוך תהום ללא תחתית. אני סה”כ בן 16 ואני מכור לאלכוהול. אני סה”כ בן 16 והחשש של אנשים סביבי שאקרוס ואתעורר יום אחד בבית חולים, הוא כבר יום-יומי. אני סה”כ בן 16 והספקתי להתאהב כל כך הרבה פעמים, ולהתרסק אפילו יותר. הספקתי לאהוב פעם אחת. אהבה כל כך חזקה שהיא כאבה לי פיזית, בכל מקום בגוף. הצלחתי לנשום כשראיתי אותה. חייתי אותה. חייתי איתה. עכשיו, אין לי אותה. היא הלכה, והאמת? שזה לטובתה. אני משחק בתפקיד אלוהים של עצמי, שלעיתים מתפקד גם על אחרים. ולפעמים זה פועל טוב, אבל לפעמים התפקיד הזה כל כך חודרני שהוא תקיפה. אנשים לא אוהבים את האמת שלהם. אני – אני שונא את שלי. גם היא שנאה את שלה (לדעתי לפחות), וכשמציבים אותה מולך, או שתיקח אותה בזרועות פתוחות, או שתזרוק אותה לרצפה. תמחץ אותה עד שכל מה שישאר ממנה זה אבק. אבק שירדוף אותך בימים ויעוף על פניך בלילות, כדי שיוכל אולי, להיכנס לחלום. שם אולי תוכל לחלום על האמת. האמת שלך.
אני סה”כ בן 16, או שזה כבר הרבה. נולדתי עם אלרגיה קשה. מגיל מאוד קטן חנכו אותי לסמוך רק על עצמי. אנשים לא יודעים איך זה לחיות כשהדבר שיכול להרוג אותך נמצא בכל מקום מסביב. אתה לא סומך על אף אחד, כי כל אחד יכול להרוג אותך. בתחילת גיל ההתבגרות החלטתי לסמוך. החלטתי למרוד בחינוך שנתנו לי ההורים, ולסמוך על אנשים. לסמוך על אנשים כל כך הרבה, שהם לא ידעו מה לעשות עם זה. וזה עבד. אנשים אהבו את זה. אנשים לא יודעים איך זה לשבת עם חברים, מול מגש פיצה, ולחייך תוך כדי להסתכל למוות בעיניים. אנשים לא מעריכים את זה מספיק.
לי? לי יש עוד אופציה אחת בראש, כך שהמחשבות שלי יהיו מרוצות. אמשיך לחיות בתוך כל הרעש, ואמשיך לייצר אחד, עד שאמצא את הדרך שלי להגיע לשקט. השקט מאיים פחות כשרואים אותו כשהוא חלש. אצטרך פשוט למצוא את הרגע הזה.
ובינתיים, אמשיך להיות אבוד. אבוד בתוך עצמי. בראש יש ניגודיות כל כך גדולה כי אם המחשבות שלי מרגישות לא שלי, אז של מי הן? אני בעצם זר בתוך המחשבות של עצמי.

זר בתוך המחשבות של עצמי
דרוג הסיפור 4.5 | 8 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך