ישנה למחצה

17/08/2019 62 צפיות אין תגובות

כשהייתי קטנה, והמכונית שלנו הפליגה על פני הכביש באפלה זרועת כוכבים קורצים, במיוחד בדרך עקלקלה מלאה בפניות חדות- עצמתי עיניים. פחדתי מכמה הכל שברירי, והראש שלי נמלא במראות מאיימים של כל מה שיכול לקרות..כל המשפחה שלי ברכב שאני יכולה לאבד.. את עצם הנשימה שלי, שאין לה חסינות מפני העולם ויכולה להפסק בשנייה אחת לא מוצלחת. ידעתי שאין לי מה לעשות. הרגשתי כמו גולם בתוך הכוך שעוד אסור לו לזוז ולנוע, תקוע בתוך הפקעת שלו- עליו להמתין בסבלות, זו דרכו היחידה. אז העמדתי פנים שהכל מסביבי לא קיים באמת, ועצמתי עיניים. לאט לאט התחושה של התזוזה התערפלה, ויכולתי להעמיד פנים שאני בשום מקום. אני לא תקועה, אני ישנה בתוך ענן. כשהוא נישק אותי שוב בלילה שבו הכוכבים סירבו לזרוח עבורי, עצמתי עיניים. ידעתי באיזשהו מקום בסיסי בתוכי באופן מוחלט שאני שוב אותו הגולם בתוך הפקעת, ושנגזר עליי להמתין בסבלנות בלי לעשות תנועות חדות. אז פתחתי את השפתיים ונתתי לו להכנס. נתתי לו להכנס, כי אם אני פותחת את השפתיים אז זה לא בכח. אז אני בוחרת. אז אני לא חסרת אונים כמו שאני מרגישה באמת. השפתיים שלי פסוקות אבל אני לא משמיעה קול. אני אילמת יותר מאי פעם, ומתרכזת בתנועות מכניות של הידיים והנשימה שלו והקולות שהוא מוציא מפיו שלו ומנסה להתאים את גופי שלי לשלו, מתעלמת מצרחה של ילדה קטנה בתוכי. מתעלמת מהקול הנבון שבתוכי, שיודע שהכל יוביל לחורבן. מקולי שלי שאומר- אולי, לא. אני לא בחדר הזה. אני לא לבד, איתו. אני לא מושיטה יד לעזרה, כי אז זה אומר שאני בסכנה. אני אמשיך לעצום עיניים, ולהפליג בתוך הענן, ישנה למחצה.

ישנה למחצה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך