להתנתק ולהתרכז

הסופר 28/02/2019 85 צפיות תגובה אחת
?

שקט כאן, וככה אני אוהב את זה.
חשוך כאן, ועדיין מתחבר לזה.
לבד לי, וככה טוב לי.
כשאני מתרחק מהאורות שבחוץ ונותן לאורות הקטנים שבתוכי להאיר, ביישנים, צנועים, מרחפים הם בעלטה. רק כשמורידים את הווליום אפשר להתנתק מהגוף ומכל תפיסה שעלולה להגביל אותך ולקבע אותך, מהרגלים ופחדים שמשפיעים על דפוס המחשבות שלנו, של כולנו, בני האדם. לאט לאט, במשך שעות ארוכות, הכל נופל, הכל נעלם, ונשארים רק אני והלב שלי. רצונות ותובנות החלו לצוף, באות ונעלמות, כאילו מוודאות שבאמת אין דבר שיסיח את דעתי, מתקרבות רק כשאני באמת מרוכז. באות ממי התהומות החשוכים והלא ברורים באישיות שלי, אותם אפילו אני לא גיליתי, ולא יודע אם אי פעם אזכה לגלות.
זו לא מדיטציה.
לא יוגה ולא פילאטיס.
אני רק מסתכל על הנוף.
שדות ירוקים ועצומים מכוסים דשא שמן שזז בגלים עם הרוח הקרירה, שמיים מעוננים, לבנים, זזים באיטיות מהפנטת, משנים עצמם לאיך שהרוח תרצה.
אני מעיף מבט בשעון, ועברו אשכרה שלוש שעות, ולא נמאס לי. אני רוצה עוד, אני רוצה לברוח מהכל ולהשאר כאן. נמאס לי מתאוות שמטשטשות לי את הראייה, נמאס לי מלכעוס ולדאוג מהבלתי מתוכנן, נמאס לי מכסף, נמאס לי מחברה, נמאס מפורנו, נמאס מלהיות עצוב. לא מחפש שלווה ולא מתיקות.
רוצה רק אמת. בלי להתבלבל ובלי להתכחש. להביט בה בעיניים ולא לפחד ממנה, לשתף איתה פעולה, להזדהות איתה, לחבק אותה, לאהוב אותה, להתמזג איתה, שנהיה אני והיא – אחד.
מביט בשעון שוב, ונאלץ להפרד מעצמי.
חוזר אחורה לרכב של אבא שלי, זה של החברה עם הדלקן, שלא אאחר למפגש עם החברים שלי. אוסף על הדרך חבר אחד, מתחילים לדבר על המשחק של אתמול בהתלהבות, על מי כל אחד הימר, כמה כמה, ביצועים, מי היה הכוכב של המשחק, מי אכזב ומי הפתיע דווקא.
הגענו.
אני מתחיל לשכוח.
מחכים לאחרים ובנתיים תופסים שולחן, חבר אחד מגיע, מחליקים כיפים וחיבוקים, הרבה זמן לא התראנו וכו’.
אני מאבד את זה.
כשאנחנו שלושה יש יותר על מה לדבר, יותר נושאים, יותר סיפורים, רכילויות. מזמינים שתייה וצ’יפס, בטענה למלצר שמגיעים עוד אנשים.
זה נעלם.
ומגיעים כולם, אחד אחרי השני, יושבים, מזמינים, נהנים, אוכלים כל מיני בשרים נוטפי שומן, מדברים, צוחקים, מחליפים סיפורים, וכל הסובבים בטח מקנאים בכמה שכיף לנו יחד, אחד בשביל השני, מחוברים, אוהבים.
סוף הערב, מקפיץ חבר הביתה, מוריד אותו, מוסר לו דרישת שלום ונוסע…

ושוב, מוצא את עצמי תוהה, מה יהיה איתי? מה יהיה איתי לעזאזל?…

להתנתק ולהתרכז
דרוג הסיפור 2.5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

אני באמת מזדהה עם הקטע. אני עכשיו בתקופה הזאת בחיים שבה אני צריכה להחליט מה אני הולכת לעשות שנה הבאה ולאן אני רוצה להתקדם, וזה פשוט כל כך מלחיץ לחשוב על זה שאני מעדיפה להדחיק הכל ופשוט דוחה את הנושא הזה עם עצמי כל פעם…
אבל בכללי, בהחלט יש משהו מאוד מרגיע בלהיות עם עצמך, בשקט, ברוגע, בלי לחשוב יותר מידי על כל מה שבחוץ ועל כל הרעש, רק לעצום עיניים ולהתבונן פנימה, כי כשאתה עם אנשים קשה יחסית לעשות את זה ואז אתה באמת “מאבד את זה”- התחושה של השקט פשוט נשכחת ממך… (לפחות לדעתי)
אהבתי מאוד את הקטע, לא קראתי כאן הרבה זמן, ואני שמחה שלא פספסתי את הקטע שלך. שבת שלום

01/03/2019 17:15
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך