ליקוקים ואחרים

21/12/2019 100 צפיות תגובה אחת

התהלכתי במסדרון של בית החולים
מסביבי ייחסתי חשיבות לפרצופים לא מרוצים של קרובי משפחה של כל מיני חולים
כל האווירה הזאת, בכלל לא הייתה קשורה אלי, אני לא הבנתי איך אני נמצאת כאן.
רבתי עם כולם: עם הווטרינר של החיה שלי, עם שותף לעבודת ההגשה שלי, עם חברה טובה של השותף לעבודת ההגשה, פשוט כי היא ג’ינג’ית ילדותית שלא מבינה כלום מהחיים שלה. ואולי אני נשמעת מגזימה, ואולי אני נשמעת קצת אחרת, אבל יש ימים שאני פוגשת אנשים שאני לא מבינה איך הם מתנהגים איך שהם מתנהגים.
“תגדלי קצת, תביני” הייתי רוצה להגיד לה
היא אשכרה ילדה קטנה, וכבר הספיקה להתארס, ולדבר בליקוק יתר לחצי מהאנשים בתואר. די לליקוק ולפרצופים מאחורי הגב, למה לא להיות כנה עם הסובבים אותך? פשוט צביעות. צביעות. צביעות.
אם הייתי נשארת איתה ביחידות, איפהשהו ביער, הייתי מחטיפה לה כמה. אבל החברה הסובבת לא תעריך השתלשלות אירועים שכזאת, אז אני אשאר שותקת ולא מלקקת.

אני לא יודעת מה אעשה.. אני לבד?
בא לי ללקק, אבל לא כדי להתחנף, בא לי ללקק מרצון להעניק עונג. אם כבר ללקק, אז למטרת עונג, ולא להגדלת אחוזי הצביעות.

ליקוקים ואחרים
דרג את הסיפור

תגובות (1)

וואו זה ממש נחמד

21/12/2019 21:16
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך