מעיל סגול וכובע קש מתוק. את מחייכת, אבל רק קצת. כי את ביישנית.

את יפיפייה.
שיער חום ורך, לח, שתמיד מריח טוב. אוורירי, כמעט. חסר משקל.
העיניים שלך חומות. כן כן, הן חומות. ויש כאלה שאומרים שזה רגיל מידי, אבל אני לא יכולה לדמיין אותך עם שום עיניים אחרות מלבד החרוזים העגולים והגדולים, דמויי האיילה, שיש לך. קצה העין משוך מעט לאחור. אני אוהבת את זה.
האף שלך חד וישר, גאה, והחיוך שלך ביישני. את חושפת קמצוץ של שיניים כשמצחיקים אותך, אבל לא יותר. העור שלך פשוט יפה. מעט כהה יותר משלי. נוטה לצהיבות, אבל לא יותר מידי. הוא לא מושלם, יש בו פגמים וצלקות, אבל זה מה שעושה אותו יפה. הסנטר שלך מעט מחודד, בזווית קהה. כמו של דמות מצוירת.
את נמוכה, אבל לא ממש. בערך בגובה שלי. החזה שלך לא גדול ולא קטן, אלא בעל צורה מיוחדת. שמקשה עלי לחשב את גודלו. זה לא באמת משנה, הרי, הוא יפייפה בכל מקרה.
התמונה שלך, בכובע הקש הקטן והמתוק והמעיל הסגול פשוט לא מוכנה לעזוב את ראשי. את צוחקת בתמונה הזאת, זאת תמונה יפה. אני אומרת את זה מבלי להביט בה. או בכל תמונה אחרת שלך. אני פשוט זוכרת, כי את חקוקה במוח שלי. כשאני עוצמת את העיניים שלי אני רואה אותך, בשמלה הלבנה מהתחפושת ההיא שלא הבנתי, או בכובע הקש או, באופן לא כל כך רומנטי, נטולת בגדים בכלל. אני משתדלת להפסיק, כי זה לא יפה, אבל אני לא יכולה. כי את יפה. את יפה ונדיבה ואוהבת ונעימה, הקול שלך רך ואת רכה, ואני רוצה לחבק אותך בשביל לדעת- השיער שלך באמת מריח טוב כמו שאני חושבת? את באמת כל כך רכה ונעימה?
אני מניחה שלעולם לא אגלה. וגם אם אגלה, מה זה יעזור? כי את תלכי ותנשקי את החבר שלך. ואני אצטרך לחייך בשבילכם. כי אסור שידעו שאני אוהבת אותך. אסור שידעו.