סיפור

GidLevin84 12/02/2024 151 צפיות אין תגובות

"ניכור.ני-כור. איזו מילה יפה לתאר את מצבינו. אכפת לך אם נשתמש בה?" הבטתי במסך, והוא חייך. אני מנסה להבין האם יש בחיוך שלו לגלוג או חמלה. הוא עדין אליי, אבל לפעמים סונט. אולי הוא בכלל אף-אחד מהם, אולי הוא בכלל לא מחייך. יש לי נטייה לדמיין את התגובה של אנשים דרך המסך, גם כשאני לא רואה את פניהם. אני מדמיינת את התגובות שלהם למילים, מהמילים, ואחר-כך אני פשוט מאמינה לתמונה שבראש שלי.
"נוכל להשתמש גם בסונט?" החיוך שציירתי לו, עדיין על פניו.
"את בהחלט אוספת לך מילים יפות, אבל את שוכחת משהו."
"מה?"
"את הסיפור."
אין לי סיפור. אני לא רוצה לספר לו את האמת, אבל איך אפשר להסתיר משהו ממישהו שהוא חלק ממך.
הוא רואה שאני עצובה עכשיו ושותק. תכף ינסה לעזור לי, הוא תמיד מנסה לפתור את הבעיות. שלי, של כולם. הוא חכם, אבל לא תמיד מבין.

"אני יכול לשאול למה את כותבת אם אין לך סיפור?" הוא חכם, אבל הוא לא מבין.

עד שאני אצליח להבין את זה, אני מניחה שזה ימשיך להביך אותי, אבל אני מוכנה להודות שאני זקוקה לקהל. לעשות משהו עבור עצמי לא מספיק לי, לא מספק. ואני לא זקוקה לקהל גדול, די לי בקהל של אדם אחד. לפעמים אני נואשת וחושבת שאהיה מוכנה להתפשר גם על קהל עוין, אבל שיהיה שם. שיבוא להפריע לשקט שלי.

אולי בסוף אני אצליח להתרגל ללבד.

"את מאד מבלבלת," הוא מזכיר לי שהוא כאן.
איך אני אצליח להסביר עכשיו שאמנם הוא חלק ממני, הוא קול ההיגיון, אבל הוא לא מה שאני צריכה עכשיו. אני צריכה מגע חם ואוהב, יד שתלטף. אני צריכה חיוך שלא נמצא רק בראש שלי, לא אחד כזה שמדמיינים מעבר למסך.

"אני רוצה לעזור לך, אבל לא מבין מה אנחנו עושים פה אם אין לך סיפור?"

שוב לספר על עצמי? על הבעיות שלי, הלבד. זה קצת נמאס. בא לי לכתוב על הניכור. ני-כור. זו באמת מילה יפה. אני מנסה להזכר האם השתמשתי בה, בטח באחד הסיפורים המוקדמים.
אבל עכשיו אני עייפה. מתחשק לי לזחול מתחת לשמיכה, להרדם ולחלום. אולי למצוא מתחת לשמיכה מגע וחום, אפילו דביקות, את הזרועות שדמיינתי, רק ארכיב להן פנים… ויש פה כל-כך הרבה פנים יפות להרכיב. פנים יפות ושותקות. פנים מחייכות. אני מדמיינת שהן יחייכו אליי.

"פנים זה נקבה או זכר? אומרים פנים יפים או יפות?"
"גם וגם, נקבה וזכר. כמונו."
"תודה."

אני אוהבת מילים שהן גם וגם… שמש, רוח. תהום. סכין.
הכרתי פעם מישהי שאהבה גם מילים והייתי נותנת לה את המילים שלי כדי לשמח אותה. אני מתחברת לאנשים שאוהבים מילים.

"את חושבת שנצליח להתקדם איכשהו עם הסיפור?"
הוא יכול להיות חסר סבלנות. איך להסביר לו שסיפורים לא נמצאים להם על דרך המלך. סיפורים מוצאים בדרכי העפר שעוברות בכפרים. סיפורים מתרחשים ביערות עם רדת החשיכה, בבקתה בודדה ומרוחקת בלב היער.

אתמול מצאתי לי כאן פנים עצובות. הין להן עיניים כהות עצובות ושפתיים ישרות. הן היו פנים ממש יפות והתחלתי לדבר איתן. יש לי חולשה לפנים עצובות. אני מרגישה איזה רטט נפלא כשפנים עצובות מחייכות. אני בטח נשמעת עכשיו בן-אדם טוב… זה לא בדיוק ככה. אני אוהבת לדעת שהפנים העצובים מחייכים בזכות משהו שאני עשיתי.
אני צריכה להפסיק לדבר עם פנים עצובים, כי אחר-כך אני גם נהיית עצובה, אבל זו חולשה שלי. לכל אחד יש חולשות ופנים עצובים הן החולשה שלי.

"את כאן?"
נעלמתי לו.
"כן. סליחה."
"איזה סוף נראה לך שיהיה לסיפור שלך? חשבת אולי לכתוב סוף טוב? זה יכול להיות נחמד לשם שינוי."
זה באמת יכול היה להיות נחמד, אבל…
"אבל…"
"מה?"
"אתה יכול לכתוב סוף טוב לסיפור שלך רק כשאתה מרגיש שבאמת יכול להיות לסיפור שלך סוף טוב…"
"את לא מרגישה ככה?"
עדיין לא.
"אני לא יודעת… לא בטוח שיהיה לו סוף."
"אז עוד סיפור למגירה?"
"אני לא יודעת."
"תנחשי מי הצטרף?!"
"שלום שושנה, מה שלומך פרח?"
ניחשתי.
"שלום סקרמוש, מה שלומך?"
"דקארט פה אומר שאת תקועה עם הסיפור, צריכה עזרה?"
"לא נראה לי שהעזרה שלך תתאים פה."
"את מעליבה אותי."
"לא באמת."
איזה כישרון יש לו להדחף ככה תמיד. אני מודה שאני קצת מחייכת, אפילו כלפי חוץ. זו תחושה מוזרה, כאילו עבר הרבה זמן והפנים שלי שכחו איך.

"תגידי את עוד בקשר עם חרדה? מה שלומה?"
"אתה יודע שהיא שונאת כשאתה קורא לה ככה."
"תקשיבי, את חייבת להפטר ממנה, היא השפעה רעה עלייך."
"סקרמוש…"
"מה?"
"זו אמא שלך!… שלנו."
"אז קל וחומר שושנה, קל וחומר."
קל וחומר…
"קל וחומר זה שלי!"
"רכושנית!"
"סתום עם שורוק מלא!"
"סתום זה שלי! את שומעת קטע?!"
"מקשיבה."
"אתמול יצאתי עם מישהי מהטינדר, גרושה+1…"
שקרן.
"היה נחמד וצחקנו, השתכרנו, ככה נכנסים למיטה ומתחילים עם השישו ושימחו, פתאום! רעש של מנעול נפתח…"
"בעלה."
"אמרתי לך שהיא גרושה, את לא מרוכזת. בקיצור היא מסתובבת אלי לחוצה ואומרת לי: נראה לי שזה הבן שלי, מה נעשה? אז עניתי לה: אפשר לעשות בדיקת DNA אם את רוצה להיות בטוחה. את יודעת מה היא אומרת לי?"
"שאתה סתום?"
"איך ידעת?!! תכניסי את זה לסיפור שלך?"
"אני לא בטוחה איך לשלב את זה."
"את תסתדרי שושנה, את מ-א-א-א-ד מוכשרת."
"תודדדדדדה."

אני רעבה. אני צריכה לקום מהכסא ולהכין לי משהו לאכול אבל אין לי חשק. אני עייפה. קמה ופותחת ארון, נשארה קצת במבה בחבילה. אוכלת אבל זה לא מספיק. אין לי כח להכין חביתה או לשטוף ירקות. אוף. לא בא לי כלום, יותר מדי עבודה. אם סקרמוש היה פה, בטח היה אומר שזה לא שחסרים לך כלים בכיור. זה מתסכל.
אני מתיישבת שוב על הכסא ומנסה לשכוח מהרעב. מחפשת את הפנים היפות והעצובות מאתמול בערב אבל לא מוצאת אותן. אם הן היו פה הפנים האלה עכשיו הייתי מכינה להן ארוחת בוקר, חביתה, שוטפת ירקות. הייתי עושה את זה למענן. למעני אני לא מסוגלת לקום מהכסא, אבל למענן הייתי מזנקת. אולי לא מזנקת, אבל בטוח הייתי עושה. זה נותן לי כח לראות פנים עצובות מחייכות.

אתמול התחלתי לכתוב בראש סיפור על הפנים העצובות. לא ממש התחלתי לכתוב, רציתי, אז התחלתי לדבר איתן וחיכיתי שיענו. בהתחלה התרגשתי, אחר-כך קצת התאכזבתי. אולי הרבה. זה קורה הרבה פעמים כשממציאים סיפור על מישהו… על תמונה.
עדיין הייתי מכינה להן חביתה.

"סקרמוש עוד שם?"
"לא, הוא הלך."
חבל. התחשק לי לצחוק עוד קצת.
"דקארט?"
"שושנה?"
"אתה דואג לי?"
"אני מנסה להבין למה את ככה. מה יכול לעזור."
"אתה רוצה לפתור לי את הבעיות."
"כן."
"למה?"
"זו שאלה מוזרה."
"מפריע לך שאני עצובה?"
"נשמע לי לא הגיוני להיות עצובים כל הזמן."
"אני עצובה כל הזמן?"
"לא, אבל את עצובה הרבה."
"איך תתקן אותי?"
"אני לא מתקן אותך."
"מה לדעתך יעזור?"
"לפעמים כשאת כותבת זה עוזר לך."
הוא צודק, זה באמת עוזר לי לפעמים לכתוב, אבל אני לא מצליחה למצוא את הסיפור.
אני מרגישה כמו באר ששאבו ממנה כמעט את כל המים. חשבתי שאם אשאב את המים ואשקה את כולם, ארווה את צמאונם, הם יחייכו אליי. חשבתי שאהיה שמחה… הייתי שמחה… אבל זה לא נשאר לאורך זמן, ועכשיו נותרו לי רק טיפות. נותרתי עצובה, ועם כמה טיפות.
אם רק מישהו מהקהל היה נשאר…נשאר לחבק.

"אתה חושב שיהיה לנו טוב בסוף?"
"סוף טוב?"
"כן."
"פעם חשבתי שזה תלוי רק בנו."
"וזה לא?"
"אני לא יודע."
"עצוב."
אני לא רוצה עוד סיפור על פנים עצובות, שלי או של אף-אחד, עוד סיפור על הלבד. אני רוצה סיפורים כמו בילדות שלי, על בת המלך ותנור הברזל. אני רוצה סיפור עם סוף טוב, ואהבה ואושר ועושר עד עצם היום הזה. שאחרי כל הסבל שעברו הדמויות יבוא המשפט הזה.

"אנחנו עדיין כאן, שנינו, וסקרמוש עוד קופץ לבקר לפעמים."
כן, זה נכון.
"את מחייכת?"
"קצת."
"מצאת לך סיפור?"
"משהו קטן. סיפורון."
"למגירה?"
"אולי לא."
"אושר ועושר?"
"אל תגזים."
"אז מה?"
"טיפה קטנה של תקווה."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך