alaska
ישר מהמוח שלי אליכם

עברו יומיים

alaska 08/05/2016 526 צפיות 6 תגובות
ישר מהמוח שלי אליכם

עברו יומיים. הייתי עסוקה רק בלנסות לא להתחרפן. ישבתי הרבה בחדר, מנסה ללמוד. האותיות בספר התבלבלו לי, הטלפון היה לצדי ורק חיכיתי לרגע בו אקבל הודעה והמסך ירצד. חיכיתי הרבה, אני עדיין מחכה.
אף אחד לא דיבר. אני לבד כבר יומיים.
הכל קרה ביום חמישי.
בצהריים נפגשתי עם ערן. הייתי כל כך מאושרת ואחרי זה רק רציתי להרוג את עצמי על זה שעשיתי מעשה כזה מטופש. ישבתי בחדר שלי, מיום חמישי, וניסיתי למצוא אנשים לספר להם כמה אני מצטערת על זה.
יש לי ידיד ממש טוב, וסיפרתי לו על זה. שערן ואני נפגשנו, ולא היינו צריכים להיפגש. שאני כועסת על עצמי. הוא החליט להתעלם ממני. חבר אחד פחות, בכי ראשון.
סיפרתי לחברה הכי טובה שלי. היא שלחה לי הודעה שנמאס לה לשמוע עליו יותר ושאפסיק עם זה כבר. שני חברים פחות, בכי שני.
התקשרתי עוד חברה, שבעיקר אוהבת לבכות לי כמה קשה לה. חשבתי שהיא תבין. היא אפילו לא שאלה מה קורה. ישר אמרה שהיא עסוקה ושתתקשר עוד מעט. היא לא התקשרה. שלושה חברים פחות, בכי שלישי.
החלטתי שאולי באמת ערן לא עושה לי טוב. שהגעתי לשיא, נפגשתי איתו, ראיתי כמה זה גרוע, ואולי זה הזמן לעזוב? אני לא אוהבת סוף של דברים, זה תמיד קשה לי מדי. החלטתי לנסות להפסיק את הקשר איתו. ארבעה חברים פחות, בכי רביעי.
הפעם בכיתי המון. ידעתי שזה כבר משהו אחר עכשיו, זה לא סתם משהו חולף, זו צלקת. רציתי לקחת את הסכין במטבח ולנסות ניסויים על הידיים שלי, לראות עד כמה זה כואב. ניסיתי להעסיק את עצמי ללא הועיל. בהיתי בקיר. ארבעה חברים פחות, ארבע פעמים בכי, ארבע דקות של מבטים בקיר, ארבע אצבעות שלמות נשארו לי, ארבעה פלסטרים שאמא לא תראה את החתך, ארבע נשיכות שפתיים כדי להעביר את הכאב. תלשתי את המדבקות שהדבקתי על הקיר לפני שבועיים. כל אחת שהורדתי רציתי לצרוח יותר.
לא הצלחתי לישון, לא ידעתי מה לעשות. המוח שלי היה טרוד במחשבות על הכל, אבל בעצם על כלום.
בבוקר יום שישי נזכרתי במצבי העגום. אמא הציעה לי ללכת איתה לקניון, אז הלכתי. לא היה לי כוח לריב, שהיא תתחיל לשאול שאלות, שאני אצטרך להסביר, שאני אבכה, שהיא תרצה לי שעות. ניסיתי לחייך חיוך מאולץ, וכל שנייה בדקתי את הטלפון. אף אחד לא חשב להתקשר. אף אחד לא חשב לדבר. הסטטוסים שלי התחלפו ממשפט דכאוני אחד לאחר. ניסיתי לראות אם זה יעורר נורה אדומה אצל מישהו, אבל לאף אחד לא אכפת.
חזרתי הביתה, שוב לבכות. הבכי רק התגבר ככל שהדקות עברו, כי ידעתי שעליי ללמוד, ובכל זאת אני לא יכולה ללמוד עכשיו, אבל אין זמן אחר. אוף.
בערב הלכנו לסבא וסבתא שלי. ארוחת ערב של יום שישי, האווירה הייתה צריכה להיות חגיגית. לא קרה. אכלתי חצי אפרסק ופתרתי רבע תשבץ לפני שהלכתי לישון על הספה.
חזרנו הביתה, ולא נתתי לעצמי אפילו שנייה ללא מעש, שלא אבכה. ישר הדלקתי טלוויזיה וניסיתי לשקוע בתוכנית, לא לחשוב על כל השאר.
שבת בבוקר, יום יפה, או לפחות היה אמור להיות כזאת. הכל משחק של העמדת פנים. לחייך לאמא, לחזור לחדר, לבכות, לנגב את הדמעות ולצאת ולחייך שוב, שתדע שהכל בסדר. אף אחד לא שאל, אף אחד לא חשב להתנצל, אף אחד לא ניסה לדבר. לאף אחד לא היה אכפת. באמת לאף אחד לא אכפת?!
עברו יומיים. הייתי עסוקה רק בלנסות לא להתחרפן. ישבתי הרבה בחדר, מנסה ללמוד. האותיות בספר התבלבלו לי, הטלפון היה לצדי ורק חיכיתי לרגע בו אקבל הודעה והמסך ירצד. חיכיתי הרבה, אני עדיין מחכה.

עברו יומיים
דרג את הסיפור

תגובות (6)

וואו, אני רוצה להגיד קודם כל שאני חושב שבאמת גרמת לי להרגיש משהו. וזה נדיר, לא הרבה דברים גורמים לזה. מעבר לזה, כתבת מדהים ואמיתי וכנה, ואני מבין את הכאב שלך, הייתי במצבים דומים. ואולי כי אני מבין אני דווקא כן רוצה לעזור לך. לי כן אכפת.

08/05/2016 18:38

    היי תודה רבה על הכל אתה מקסים באמת❤️

    08/05/2016 20:57

בכיף, שמן לעזור????

08/05/2016 21:09

*שמח

08/05/2016 21:09

חחחחח שמן לעזור

09/05/2016 14:45

וואו

12/05/2016 22:07
סיפורים נוספים שיעניינו אותך