עורב שחור

10/02/2020 87 צפיות אין תגובות

מבטים חסרי תכלית
שאלות חסרות כוונה כנה
יותר מדי תזוזות לא נינוחות, ושם איבדת אותי
איבדת אותי, כשלא התעניינת בי בכנות
איבדת אותי, כשסיננת את ההודעה ששלחתי לך אז
איבדת אותי, כשהבנתי שאני אף אחת או אחד בשבילך.

רציתי לתפוס אותך בחולצה ולהגיד לך, שאתה לא תהפוך אותי לבובה שמתרגשת מכל נשימה שלך על פני הכדור הזה.
זה יעבור, זה עוד מעט יעבור לי, הרגש הזה. שום דבר לא נשאר לנצח.
אני לא יודעת אם תתחרט, או תרצה לחזור אחורה ולחבק אותי, אני לא אוהבת לחלום לשווא. אני יודעת שאתה אפס מאופס, אם זאת הבחירה שלך.

לא מילה שהיא באוצר המילים היום יומי שלי, אבל מותק, הגעת לי עד כאן.
אין לי כוח לכל השטויות האלה, לא צריכה להעסיק את המוח שלי 7\24 בישות כמוך. יש מבחנים, חיים, חברים, נשמות שאוהבות אותי, ואותי, את האני העצמי.

עריכה: כשדיברתי אליך, חשכו עיני
הבנה דקה כמו מחט, חדרה אל תודעתי והשתילה את הידיעה שאנחנו לא נוצרנו אחד בשביל השנייה. ועם כל הכאב, זאת המציאות.
לא נוצרתי כדי להיות איתך, לא נוצרת כדי להישאר כאן. אתה לא הסכמת עם האמירה שלי, ואני לא מסכימה עם מי שלא הסכים איתי.
אתה לבן ואני שחור
אני ענף ירקרק, ואתה עלה שלכת פריך

מסתכלת אני על התמונה שלנו, אחרי שהתחתנו ויש לנו ילדים. ההורים שלך כבר בפנסיה, ההורים שלי כבר אינם.
אנחנו עומדים שם אחרי שרבנו, והצלם מבקש מאיתנו להתקרב ולקבץ את שני הילדים. אתה מזקיף את הראש, מנסה להראות רציני, מסתיר את הרגש. אני מכווצת את השפתיים, בלי לשים לב לכך, מסתכלת יישר למצלמה ומנסה להחזיק את הדמעות מלצאת.

“את לא היית בסדר היום”, אמרת, וזרקת את המעטפות של השולחן. כפפתי קלות את הראש הצידה, והתבוננתי עליך במבט מסוקרן.
“למה המבט?”
לא עניתי לך, וחייכתי אליך.
“אתה מקסים היום”. הרגשתי את עצמי נשבת בתוכו שוב, כמו אז בחזרה לגיל 24, כשהכרנו באוניברסיטה. הוא היה נוקשה כמו עכשיו, הוא חייך הרבה אבל לרוב רק כשהיינו יוצאים לסביבת אנשים, בדירה ששכרנו הוא היה מאופק וממוחשב יתר על המידה.

למה אתה נוקשה היום? תתרכך, כי רק אז אני אפסיק לחשוב עליך.

עורב שחור
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך