דניאלה
לצערי, הסיפור הוא אמיתי. מאמינה שכל מה שקורה צריך היה לקרות, בדיוק כפי שהוא. לא ניתן לשנות את פני הדברים כי אז נשנה התרחשויות ששינו אותנו והביאו אותנו למקום בו אנו עומדים היום. במקום בדיוק בו עלינו לעמוד.

עניין של תזמון

דניאלה 17/05/2020 78 צפיות אין תגובות
לצערי, הסיפור הוא אמיתי. מאמינה שכל מה שקורה צריך היה לקרות, בדיוק כפי שהוא. לא ניתן לשנות את פני הדברים כי אז נשנה התרחשויות ששינו אותנו והביאו אותנו למקום בו אנו עומדים היום. במקום בדיוק בו עלינו לעמוד.

הגעתי למסקנה
שיש עליי קללה
שעם אנשים אחרים אסור לי לצאת
כי לא יכול להיות שבכל דייט
יש איש מוזר שמפריע לו להימשך.

תמיד יש איזשהו טוויסט לא נעים, תפנית לא צפויה,
למען האמת- מוזר אחד הציץ לי באמצע סטוץ לאוטו וראה אותי ערומה.
המוזר השני היה שוטר במדים,
ואני בדיוק סיימתי לעשן כמה פייסלים
מחוץ לפאב המקומי רואה אורות כחולים אדומים
נפטרת מראיות, מחשבת מהלכים
אומרת לגבר תורן שכניראה הסתבכנו
לא יודעת איך יצאנו מזה, אלתרנו

השלישית הייתה דווקא בחורה
יצאה בלילה לטיול עם הכלבים,
אני מדברת בטלפון עם גבר תורן דרך אוזנייה
יושבת שם מעשנת בין הצללים.
היא חולפת על פניי
ריח של עשן באוויר
הכלב שלה נובח עליי
בום! היא מזהה אותי,
אבל אני לא מזהה אותה.
איך יכולתי לא לזהות חבורת כלבים שיוצאים לטיול על ידי כלבה?
היא הבינה שאני אותה בחורה
שהייתה לו לפני כמה חודשים
היא נתקלה בי ספק במקרה ספק בטעות,
ביום למחרת שולחת לו הודעה
“ראיתי אותה שם- שוב”.

ההודעה נשלחת לאותו בחור שנטש והפנה לי עורף,
שהתנער מאחריות מבלי להניד עפעף.
בפעם האחרונה שראיתי אותו עדיין היה חורף-
ועד היום נשארתי עם החשק להעיף עליו כפכף.

הוא קורא את ההודעה שלה, מתלבט אם ליצור איתי קשר ובסוף יוצר,
אחרי 7 חודשים של נתק נראה לו לגיטימי לכתוב לי “היי מה קורה”?!
נדרשו 7 שניות נוספות של התלבטות עד שהחל להקליד מילים במהירות:
“מצטער שאני קצת לא קשור למציאות,
יכול להיות שישבת אתמול בסוף הרחוב שלך בספסל עצובה?
מקווה לשמוע שהכל בסדר,
סתם שלחתי הודעה”.

שמו קופץ על הצג, בטוחה שאני הוזה
קוראת את ההודעה ואוטומטית מלבינה,
עיניי קרועות בהלם, המומה אני משיבה-
“כן זאת הייתי אני, אבל לא הייתי עצובה.
בוא תסביר לי מההתחלה- מה עשית בסוף הרחוב שלי באמצע הלילה?”

לא ידעתי על קיומה של המרגלת שעקבה אחריי בשבילו כבר תקופה,
העבירה דיווחים שוטפים ועכשיו הוא פעל- כשחשב שאני עצובה.
עד שגיליתי מה היה הטריגר לקח לי קצת זמן-
חשבתי שבאמת אכפת לו, לזכר מה שהיה.

הבחור המוזר של הדייט אתמול הוא האקס המיתולוגי
עושה את כל המהלכים הנכונים,
הוא ייראה לכם מעט קרימינולוגי.
בעיניו כולנו בובות על חוטים
הוא מתמרן את כולם
אבל מה לעזאזל הוא מנסה להשיג?
בתמימות האמנתי שהוא רוצה לכפר על האשמה.

כל מילה שלו נגעה בנקודה הכי נכונה
קולו הזכיר לי דבר מה שנשכח
כל הזיכרונות צפים, כל הרגשות המודחקים
כולם עולים לפני השטח, גורמים לי להרהורים.
אנחנו מדברים, משלימים פערים
אחרי תקופה ארוכה של נתק דברים משתנים.
הוא מפלרטט איתי, ויש חיזורים
אומר דברים יפים גם אם הם תלושים
מעדיפה לשמוע זאת פנים מול פנים
כי זה קל להשתפך מאחורי מסכים
אז קובעים להיפגש- בלילה של יום שישי.
עד אז הזמן עוד רב, בינתיים מגששים
אוספים מידע, שואלים את ה-שאלה:
האם היית מאז עם אנשים אחרים?

וכשהתשובה חיובית משהו שם בפנים זז
צובט לך את הלב לא נותן מנוחה.
לא ברור לי עד היום אם הרגיש קנאה או הפגין ילדותיות
כשכעס על שבחרתי לחפש אהבה במקום אחר- ואילו הוא בחר בבדידות.

כשהוא נטש אותי אז בזמנו, הייתי בהתלבטות
האם לרדוף אחריו או לשחרר
אז סתם רחרחתי אחריו פה ושם, לא יותר.
ועכשיו שיצר איתי קשר שוב הכל חוזר
אותה תלותיות מכה ללא רחם-
הלב מחסיר פעימה כשהוא רואה על הצג את אותו השם,
מעניין מה אגיד לו כששנינו ניפגש.
כשעינינו ייפגשו האם לבי יעצר?
האם עיניי יבכו? או שראשי יתנגד?

שאלת השאלות היא האם אראה את המציאות כמו שהיא באמת.
אני רק רוצה לסגור את המעגל, כי עליי לשחרר
אני חייבת להמשיך הלאה לא לעשות רוורס.
ככל שהפגישה מתקרבת אני נמלאת התרגשות,
במבט לאחור הייתי צריכה להפגין קצת יותר אדישות.

יום שישי בצהריים, אני מסיימת עבודה
מדליקה את הטלפון שבו מחכה לי ההודעה
“אל תצרי איתי קשר יש לי חברה
אני אוהב אותה, והיום בערב מבוטל.”

מבינה שנשארתי לבד להתמודד עם בלאגן של רגשות, אני קוראת את ההודעה שוב ושוב.
אוספת שברים של הלב שלי שנשבר לחתיכות- איך יכול להיות שההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב?

האקס המיתולוגי מקומו בהיסטוריה
מה שהיה הוא שיהיה
אי אפשר לשנות אנשים
אבל אפשר לבחור איך להתמודד.
אני בחרתי בדרך של לשחרר ולסלוח
אחרת שוב אחזור לאותו מירוץ חסר מנוח
היו ימים שכעסתי על עצמי שלא נסעתי אליו לתת לו אגרוף
אבל מה זה ייתן? רק יוכיח לו שגרם שוב ללב שלי לכאוב.
לא ניתן לבחור בו אם הוא נוטה לברוח,
אז בחרתי בעצמי על אף שזה היה בכוח.

תודה לכל האנשים שהיו לצידי לאורך הדרך
כל אחד לימד אותי שיעור איך להסתכל על דברים מזווית אחרת
כל אחד מהם נתן לי כתף תומכת ועצה מנחמת
והיו גם שיעורים שלמדתי בדרך כואבת
מעוברי אורח שלא אהבו אותי באמת.

עניין של תזמון
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך