עקמת בעמוד השידרה, לא מה שחשבתם.

סיאל 29/09/2013 1592 צפיות 4 תגובות

בס’ד
1.
שלום לכולם.
קוראים לי סיאל בוסקילה, אני בן 20.
וזה הסיפור האישי שלי.

בתור ילד אהבתי נורא את החופשות של המשפחה באילת, כל השנה חיכיתי להן ..
וכמו כל שנה ירדנו כל המשפחה לאילת עיר הנופש, קיץ של גיל 12.
וביום השני לחופשה קרה משהו בלתי צפוי ..
בום !!! תאונה .. לא מהסוג הקשה .. וגם לא מהסוג הקל.
היינו בדרכנו למצפה התת ימי ומשום מקום זה קרה, לאחר מכן הגענו מן הסתם לבית החולים.
שם התחילו הבדיקות המקיפות ולבסוף הגיעה אלי הרופא הנחמדה ובנימה נעימה אומרת לי יוסי תסתכל אל האור ועקוב אחריו, והיא מסיימת את הבדיקה ומסתכלת על הקלסרון שבידה וממלאה כמה פרטים, תוך כדי היא אומרת לי ” יוסי אתה יודע שיש לך עקמת …”

ואני אומר לעצמי “עקמת ?! מה זה עקמת ?!”
ולמה לעזעזל היא קורא לי יוסי שאלתי בלב.

לאחר החופשה חזרנו לעיר ומיד הבנו, צריך לבדוק את הנושא יותר לעומק.
לכן קבענו תור אצל האורטופד בעיר, והגענו אליו.
ללא הרבה דיבורים נשלחנו אל צילום הרנטגן, ועכשיו הכל נראה כבר רציני ומפחיד.
(אז עוד היינו מקבלים את תמונת הרנטגן ביד וזה נראה מפחיד יותר ..)
חזרנו אל הרופא והוא התחיל את המדידות והבדיקות שלו, ואמר לי בטון עדין, “חמוד יש לך עקמת קלה”
והתחיל להסביר מה זה “עקמת” ממה זה נובע, ואיך זה גנטי.
והוסיף ואמר שמעכשיו אנחנו במעקב כל חצי שנה להגיע לביקור.

אני עד היום לא יודע למה חזרנו אליו רק לאחר שנה וחצי, אבל אני כן יודע שזאת הייתי קרוב לוודאי הטעות הכי גדולה של החיים שלי.
וכן הגענו אליו שוב לאחר שנה וחצי! ומיד נשלחנו שוב לצילום רנטגן, שבנו אל הרופא והוא תלה את הצילום על הלוח הלבן והמואר שלו, ואני עמדתי קצת מאחור, ובראשי חלפה מחשבה ש”מה כבר יכול לקרות .. הכל בסדר”.
עשיתי צעד לכיון הרנטגן התלוי והזדעזעתי למראה עיניי …
זה היה כלכך עקום ובוטה ואגרסיבי .. אמרתי בפחד מוחלט “ואוו” עוד ציפיתי לשמוע שזה בסדר ונורמאלי.
אימי נעמדה לפני ולא הבינה מה היא רואה.
הרופא לא התבלבל ואמר ישר “ניתוח”

פה חרב עולמי ! לא יכולתי לנשום מרוב מועקה ועצב, הילד השמח והחייכן שהכרתי נעלם, ובמקומו הוחלף ילד אחר, עצוב ומופנם.

אמרתי לעצמי מה ?! איך זה יכול לקרות לי ?! דווקא לי ?!

למה ?

התחיל הרופא והסביר שמקור הבעיה היא בגביה, ככל שהאדם הולך וגובהה קח גם העקמת הולכת ומדרדרת במיוחד ללא מעקב וטיפול, ואני ברוך ה’ גבהתי בקיץ אחד יותר מ 25 סנטימטר.
עם הזמן העקמת הלכה והתעקמה יותר ויותר, לפני שהחלטתי לעבור ניתוח כבר הייתי בן 19 ועם 83 מעלות עקומה.
וכמובן הדרך לניתוח היית מלאה במחשבות ולבטים רבים, לילות שלמים של דיכאון כבד, *(וחשוב לציין בהגדרה הנכונה מעולם לא היו לי מחשבות אובדניות.)
וכשהחלטתי בגיל 19 לעבור את הניתוח סוף כל סוף כמובן שחיפשתי את המומחה בתחום, וגם מצאתי!.
דוקטור “ישראל כספי”, בית החולים שיבא תל השומר, מקום ברמה גבוהה מאוד !
והוא הסביר לי בפשיטות העניין את תהליך הניתוח, ולא עבר זמן רב וקבעתי מועד לניתוח

2.
ככל שהתאריך התקרב כך הפחד גדל, וזהו זה … הגיע היום המצופה, יום ראשון בבוקר טיפה קריר ואני כבר צריך להתקלח עם חומר וורוד שאמור לחטאות את הגוף, לובש את החלוק של הבית חולים המיועד לניתוחים ומתחיל להרגיש את דפיקות הלב החזקות.
בום בוום בווווםםם ללא הפסקה הרגשתי את החזה שלי נקרע !.
מחוץ לחדר כל המשפחה מתקבצת ומתחילה להבין את משמעות העניין, ואני רק נלחץ יותר ויותר.
ולבסוף הגיע הסניטר ואומר לי בקול ברור והבה “בוסקילה אתה מוכן ?”
עניתי לו בפחד מוחלט כן, והתחלנו את הדרך אל חדר הניתוח, ואני אומר לכם הייתי בהרבה דרכים ארוכות בחיי אבל בדרך ארוכה שכזאת, מעולם לא הייתי, זה פשוט לא נגמר !.
בסופו של דבר הגענו לחדר ההמתנה, ליידי עומדים אימי ודודי היקרים, ואני מתחיל להרגיש איך המושג “רגילים קרות” הוא לא רק מושג מילולי.
הלחץ הגיע לשיאו, ואני מתחיל להתחרט, אבל לא מוותר לעצמי!.
מוצא דרך להתגבר ולא להישבר, ובכל זאת מגייס את כל טיפות האומץ שנשארו לי.
ומגיע אחד האחים, ומתחיל לחפש אצלי וורידים מספיק טובים כדי להזריק לי זריקת הרגעה.
ומוצא, ואיך שהוא מתכונן להזריק אני עוצר אותו “עצור! עצור ! אני לא רוצה …”
לא הסכמתי לקבל שום זריקה ואפילו שידעתי שהיא לא קשורה לניתוח עצמו.
ואני מסתכל אל דודי מפוחד לגמרי ואמר לו “שמעון אני מפחד” בצורה הכי פשוטה והכי רגישה שיש.
והוא מסתכל אלי ואמר לי “סיאל אני מבטיח שיהיה לך טוב ! תסמוך עלי !!”.
והאח וויתר ואמר שאת הזריקה הזאת כבר אפשר לקבל בחדר ניתוח.

ואיך שלא הרגשתי את הזמן וכבר התחלנו לנוע לכיוון חדר הניתוח עצמו, בשלב זה אימי ודודי נשארו מאחור.
ותוך כדי תנועה אני רואה פתאום חדרים מוארים ושקט מופתי וחולף ליד חדר ועוד חדר ואז מגיע
אל חדר הניתוח המיועד.
נכנסים ובשנייה אחת מצמידים את המיטה שלי אל שולחן הניתוחים, וכל הזמן הזה חולפת לי המחשבה, “אולי אני פשוט אקום והלך ?!” והתחלתי לשכנע את עצמי “חייתי בסדר גמור עד היום”, ופתאום הכאבים לא נראו כאלה כואבים שבגללם הגעתי לחדר ניתוח, ואז אני מתחיל באמת להתחרט.
ואומר לכולם “עצרו ! אני לא מוכן לעבור את הניתוח הזה !! אני פשוט לא מוכן !”
“אני מתחרט”, וכולם נכנסו לסוג של תדהמה, ושאלו אותי שאלה מאוד פשוטה “למה”.
ואני לא ידעתי לענות אפילו, זה הפחד שדיבר במקומי ושיתק אותי לגמרי.
המחשבה שאתה עולה לישון עכשיו ואתה יודע שכאשר תתעורר תיהיה שונה לחלוטין ממה שאתה מכיר 20 שנה לא מתעכלת.
והמשיכו ושאלו אותי “טוב מה אתה רוצה אז ?” ועניתי “אני רוצה לדבר עם הדוקטור” וכולם ענו ביחד בצחוק חברי כזה “אבל כולנו דוקטור” ואחד אמר בחיוך “חוץ ממני, אני המנקה רוצה שאני אצא ?” (בחיוך שכזה) ואז אמרתי להם בלחש “התכוונתי לדוקטור כספי” שבאותו הרגע לא נכח בחדר.
לא עברה דקה והוא נכנס, הוא מסתכל אלי ואומר ” בוסקילה התחלת לעשות בעייות ?!” (בנימה חברית, גברית) ואמרתי לו “דוקטור אני מפחד ואני לא רוצה” אז הוא התקרב אלי ואמר לי “אוקי לא חייבים בוא אני אעזור לך לקום” ולפי טון הדיבור והבעת הפנים שלו הבנתי שהוא לא באמת מתכוון לזה.
ואז אחד הרופאים שאיתו בחדר אמר “אתה רוצה שנקרא למישהו שירגיע אותך ? מישהו מהמשפחה?”.
עניתי בחיוב שכן ושאני רוצה לראות את שמעון הדוד שלי, ואחד הרופאים יצא מהחדר והלך לקרוא לו.
ובנתיים עוברת בי המחשבה “בונה הגעתי עד לכאן ועכשיו לברוח ?!”.
לא חלף הרבה זמן ודוד שמעון הגיע, לבוש בחליפה סטרילית וכובע מוזר, מתקרב ומחזיק לי את הידיים ואומר לי בקול מרגיע ועדין “סיאל מה קרה ?” ואני עונה “שמעון אני מפחד אתה בטוח שזה הדבר הנכון לעשות ?”
והוא עונה לי בלי להתבלבל “סיאל אני בטוח שזה הדבר הנכון לעשות ואני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר! אתה תראה שיהיה טוב”.
החזקתי את יידו כל כך חזק ולא הרפיתי, ואז אמרתי לרופא המרדים “אוקי אני מוכן לקבל עכשיו את זריקת ההרדמה” והוא ניגש במהירות כאילו פחד שהתחרט שוב וישר הזריק, לא עברו כמה רגעים ונרדמתי.

3.
ואוקי חברים, אם קראתם עד לכאן כנראה שגם אתם בדרך לניתוח או לפחות חולי עקמת, ועכשיו אני הולך לספר לכם בפרטי פרטים בדיוק מה אתם הולכים לחוות בניתוח.

עכשיו מתחיל להיות קצת קשה, אתה מתעורר, מנסה להתפקס אבל אתה כל כך עייף, זה כבר לא נתון לשליטתך ואתה נרדם ומתעורר לסירוגין, עד שאתה מתעורר לגמרי.
אתה עוזב את חדר התאוששות וחוזר למחלקה, שם אתה מחובר למכונת מורפיום בהזרקה אישית.
אתה לא באמת מרגיש כאב, אבל לא נוח לך בצורה כל שהיא.
אתה מנסה לא לזוז הרבה אבל מפעיל כל שריר ושריר ברגילים רק בשביל להרגיש אותם כי הרבה אנשים אמרו לכם לפני “שמי שנוגע בגב יכול לאבד תחושה ברגילים.”
אבל לא הכל בסדר, הלילה הראשון תתפלאו הכי קל, אתה לא מרגיש הרבה בזכות משככי הכאבים.
יכול להיות שתתעורר באמצע הלילה כמה פעמים מתחושה לא נעימה ושלא יהיה לכם נוח יותר בשכיבה על הגב ותרצו לנסות קצת על הצד, אז קוראים לאחות והיא בשיטה מיוחדת מושכת את השמיכה אליה וכך יוצא שאתה נוטע לצד, ומתחת לגב בעדיינות היא מניחה כרית רכה שתשאיר אותך בתנוחה הזאת, וככה לסירוגין מצד לצד.

הלילה השני יותר קשה מקודמו אבל חשוב לזכור, שהכאב הזה הוא זמני !!!!! למרות שהוא נראה נצחי לרגע מסויים, לא יותר משבוע ואתה מרגיש הקלה משמעותית.
כן כואב, אין מה לעשות זה לא קסם אבל זה כאב סביל ויש לך את כל העזרה הרפואית שנדרשת.
כל מיני תופעות לווי שחוויתי, והכל בגדר אישי, כל אדם יכול להגיב אחרת אבל בדרך כלל זה כך.
המורפיום הומנם מחליש את הכאב אבל גם גורם לחוסר טעם בלשון, ומקשה אותה לפעמים, לכן תצטרכו שתייה מרובה בסביבתכם והרבה קשים כי אין באפשרותך להרים את הראש כל כך ואתה צמה נורא והלשן מתייבשת במהירות.
בנוסף המורפיום גורם לעצירות קלה וקושי ביציאה תקינה אולי ותצטרכו חוקן, על תהססו לגבי הטיפול זה עוזר מאוד !!.
כשתתעוררו תיהיו מחוברים לקטטר, ולכן לא תצטרכו להתאמץ להתפנות בשירותים.
בנוסף תיהיו מחוברים גם לנקז שמטרתו תיהיה לנקז את הדם.
ביום השני או השלישי יגיע אליכם הפיזיותרפיסט ובדרך שלו יקים אותכם מהמיטה נכון יהיה קצת קשה, אבל על תפחדו ! זה אפשרי, תעשו כמה צעדים ותחזרו למיטה או לשבת, יהיה קצת קשה ולא נוח אבל לא לא לדאוג זה משתפר במהרה.
לאחרן מכן תנותקו מהקטטר ואז האחות תבקש מכם להשתין כמה שיותר מהר
בשביל לבחון את היציאה, עכשיו תקשיבו טוב זה הולך להיות מסובך.
קודם כל לפחות בשבילי, זה היה בלתי אפשרי לעשות את זה בשכיבה, אז אולי תצטרכו לעמוד.

בדיקות מקיפות כל בוקר כולל בדיקות דם, ויכול להיות שתקבלו גם כמה מנות דם, אני אישית קיבלתי שתיים.
קצת בחילות ואולי גם תקיאו קצת, וקצת קשה לאכול ואין הרבה תאבון.
אתה נרדם המון, יתכן שתתעוררו מכאבים מסויימים אבל תמיד צריך לזכור שהמצב הזה הוא זמני.
כל יום יחליפו לכם תחבושת קצת לא נעים אבל עובר במהירות.
תוך שבוע אתם משתחררים לבית, ומתחילים להחלים וחוזרים לשיגרה בסופו של דבר.

ואין עוד הרבה מה להוסיף רק את חוות הדעת האישית שלי לגבי התהליך.
ואני רוצה להגיד לכם, ללא כל צל של ספק וללא חרטה בכלל !!!! הניתוח שווה הכל !
היום אני חיי חיים אחרים הרבה יותר נוחים והרבה יותר פורחים וטובים, וכבר אין לי את הכאבים של פעם, וכבר אין לי את הבליטה בגב ויותר מגניב יש לי צלקת 
אני אומר לכם בלי להסס, בדיעבד הייתי עובר את הניתוח הזה שוב בלי לחשוב פעמים.
שווה הכל !!!!! אני ממליץ, פתאום אתה יושב זקוף ואתה לא עומד עקום יותר, ויותר נוח לעמוד.

ואני רוצה לציין שמי שמעוניין לדבר איתי באופן אישי, אם זה בטלפון או אפילו בפגישה אין שום בעיה תבקשו ותקבלו אני פה בשביל כולם תמיד, והכי חשוב אני בעל ניסיון אז כל שיחה או התיעצות תענה בשמחה רבה !

באהבה רבה, סיאל.

עקמת בעמוד השידרה, לא מה שחשבתם.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

אין לי עקמת,ואני לא הולכת לעבור ניתוח אבל…
כל הכבוד!!!שהתגברת על הפחד,שהצלחת,ושחשבת לשתף כדי לעזור לאלה שהולכים לעבור חוויה דומה לשלך,אני מעריכה אותך מאוד!!!
אני יודעת שאני לא הייתי מצליחה לעשות כזה דבר,אז שוב,כל הכבוד!!!
שיהיה רק בריאות:)מדרגת 5!

29/09/2013 19:46

תודה רבה לך !!
התרגשתי נורא כשהעלתי את הסיפור די פחדתי, וזה מחזק נורא ..
תודה.

30/09/2013 05:05

מסכימה עם ריילי. כל הכבוד לך לעבור את הניתוח, ועוד יותר על האומץ לשתף אותו פה. אבל, לא הבנתי…. לא הסברת למה היא קראה לך יוסי…

30/09/2013 05:22

קוראים לי יוסף סיאל ומסתבר שיוסף זה גם יוסי …
ובבתי חולים קוראים לך לפי השם הראשון בתעודת זהות ..
ותודה רבה לך.

30/09/2013 10:30
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך