פרידה שכזו

03/03/2019 131 צפיות 3 תגובות

פרידה שכזו/שלומית קלדרון
שתיהן נעלמו בגזירה אחת מחיי. שתיים שהן אחת, אחת שהיתה לשתיים. לחילופין הופרדו ולחילופין אוחדו ונקלעו יחדיו לחבל אחד עבה כחלת שבת שזופה, מלטף ברוך את צוארי, ממשיך במורד גבי ומדגדג את השכמות, מתנדנד בחינניות מצד לצד על כל צעד ושעל, מקפץ ונאסף בגומייה בקצהו כקונוס דקיק מנר חנוכה.
כמה אהבתי אותן, את הצמות היפות שלי! חלק בלתי ניפרד מנוף ילדותי, קשורות לגופי בעבותות בסרטים צבעוניים של יום חולין, בקשר פפיון חגיגי עשוי משאריות בד תוצרת ‘מתפרת אמא’ או בקוקיית גולות קטנות תואמות להפליא לצבע החולצה, הצוארון, האפודה…
לא העליתי בדעתי אף לא פעם אחת שאצטרך להתכונן לרגע האמת, שנאלץ להיפרד ביום מן הימים. איך אצליח להתרגל לעובדה שלא נחלוק עוד את יצועינו המשותף? אבל המראה אמרה את דברה! הבטתי בעצמי. הכל כל כך שונה פתאום! המצח שהיה מוסתר בפוני בוהק נושק לגבות קטנות כמו מסך על במה לפני תחילת הופעה, מגלה עתה חלקית צלקת ישנה כעורה, זכר לאותה נפילה על מסמר סורר בנדנדת העץ בגן השעשועים. והאוזניים, שהיו פעם חבויות ונסתרות מתחת לרעמת האריה, מתגלות עכשו לעיני כל כמפרשי ספינה בלב ים משני צדי פנים חיוורות ועצובות. התאמת הצבעים המוקפדת נעלמה כלא היתה, הבגדים סרי טעם כלקוחים מארונה של ילדה אחרת.
“הכל יצמח מחדש בעוד שבועות ספורים ובשנה הבאה כבר תתיידדי עם הצמות החדשות שלך ..זה בסך הכל שיער שרק מתחדש ומתחזק ככל שמסתפרים יותר..” היתה אמי מנסה להסביר, לעודד ולגמד כדרכה את האובדן. ברור, אבל בינתיים..בינתיים אוי לאותה בושה!!!…ואז לכשיצמח, כלום כבר לא יהיה אותו דבר, כי אני לא אהיה שוב בת עשר לעולם!
בפתק הבשורה לאמא התכבדתי כבר בביקורה הראשון של האחות חווה בכיתתנו. היא ניכנסה, ללא כל התראה מוקדמת באמצע שיעור מולדת, מדיה מעומלנים ומגוהצים, חלוקה הלבן תואם לכובעה המעוטר במגן דוד אדום. בידה האחת אחזה מגש לבן ואמרה בקול סמכותי שאל לנו להיבהל ולשקשק, גם בפינקס חיסונים אין כל צורך הפעם! היום עושים רק בדיקה לא כואבת בכלל.
על המגש עמדו שתי כוסות פלסטיק. באחת היתה תמיסה בצבע ורוד ובשניה המון קיסמי עץ ארוכים עטופים בפיסת צמר גפן קטנה כעומדים מוכנים לביצוע משטחי גרון לכל תלמידי הכיתה, אלא שלא. לא על מנת לטפל בהתפרצות מכת השעלת הגיעה האחות חווה בשיא עונת החורף, אלא לגילוי מכה אחרת. לצד הכוסות היו מונחים פצירה ארוכה, מקלוני פלסטיק וערימה של פיסות ניר טואלט. לפי סדר הא’-ב’ של שמות המשפחה קראה מן הדף שבידה לתלמידים לגשת אליה לבדיקה. אחד אחד בזה אחר זו, התישבו התלמידים על הכסא המוכן במרכז הכיתה ליד הלוח השחור בגבם אליה, עגומי סבר וחפויי ראש. שבילים שבילים סימנה בראשים המורכנים במקלון הפלסטיק, סורקת בעיניה הבוחנות וסוקרת מבעד למשקפיים עבי עדשות את שורשי השערות מהקרקפת לכל אורכם. כשסימנה במבט למורה רבקה, שעמדה על המשמר בעיניים סקרניות, על ‘ראש מלא’ כבר היה ברור שתכתוב פתק ותשלח מתכון השווה לכל נפש עם הוראות ביצוע לאמא.
המצרכים: שליש כוס חומץ, שליש כוס נפט (מצוי בכל בית נודף אדי ריח הנפלטים מתנור חימום הניזון מגלון פלסטיק שממלאים אחת לשבוע מהעגלון עם טנק ה”דלק” הגדול שעובר בשכונה וצועק: “נפט.. פטרול.. פליטוקס” ומצלצל בפעמון) ושליש כוס מים.
אופן הביצוע: לשפוך על הראש מעל הכיור בשירותים, להחדיר היטב את החומר לתוך הקרקפת ולעטוף במגבת למשך חצי שעה. לחפוף ולשטוף משאריות הסבון. כשהשיער עדיין רטוב יש לעבור בשבילים ולדלות את ה”אוצרות” באמצעות מסרק סמיך צפוף מפלסטיק או מאלומיניום. יש לקנות בבית מרקחת!
הערה: בדיקה חוזרת תתקיים בשבוע הבא. נא להקפיד על כל ההוראות!
מי ידע אז על טיפול מונע בשמן הרוזמרין? מי חשב על תרסיסים ושמפו או על תכשיר אינסטנט כדוגמת סרקל, זבנג, צ’יק צ’אק, N כינים ודומיהם?
אבל מי שלא זכה לקבל הפעם פתק עם מתכון לאמא מהאחות חווה זכה, כך מסתבר, להכיר רק חיות הולכות על ארבע, על שתיים, מרבה רגליים וגם בעלת כנף העומדת על רגל אחת. את מגעה האינטימי של חיה שהולכת על הראש, טרם זכה לחוות! אך אל דאגה! החיה הזו שורדת ומשיבה מלחמה והיא עוד תלמד את כולם נחת זרועה ברגליה!
בביקורה השני של האחות חווה בכיתתנו כמובטח, קרו שני דברים. תחילה נקראו לבדיקה החוזרת התלמידים המסומנים שנישלחו לבתיהם עם פתק מתכון לודא שאמא פעלה על פי ההוראות. אחריהם מי שנמצאו נקיים כדי לבדוק שלא נדבקו מהם, חלילה, במהלך השבוע שחלף. אך אוי! לא זו בלבד שמתכון הקסם של האחות חווה לא הצליח למגר את החיה הידידותית מידי, מסתבר שהיא אף הצליחה להתרבות ולהגיע עד לראשיהם של ה”חפים מפשע” בפעם הקודמת ולהתפשט כתופעה חברתית אפידמיולגית בכיתתנו.
האחות חווה לא הרימה ידיים, היא לא אחת שתיכנע להולכי על שש הבוחרים להסתבך על כל הראש!
הפעם הודיעה האחות לכל תלמידי הכיתה על חובת ‘ניקוי ראש’ יסודית, לא כתכנית סאטירה שטרם ניראתה על המרקע, אלא כצו שעה גורף החל על כו..לם. הטיפול על פי המתכון במדויק ניקבע ליום ששי הקרוב (שביל באמצע שביל בצד חפופים אחד אחד לקראת שבת) והביקורת הבאה תוכננה ליום ראשון. “אתם מבינים שחייבים להילחם ביחד, באותו היום כולם, כדי לסלק את ה”אויבים” האלה לתמיד ושלא תידבקו שוב אחד מהשני, נכון?” סיכמה האחות חווה את החוויה.
שוב נישלחו פתקים לאמא ושוב נידרשו התלמידים לקחת אחריות על ראשיהם.
“אני לא אוהבת את הפתקים האלה שאת מביאה לי מביה”ס” אמרה לי אמא אחרי הפתק השני “נצטרך למצוא לזה פיתרון יצירתי..”
לא הספקתי לרדת לסוף דעתה וכבר הושבתי על כסא מול המראה אוחזת בידי שקית פלסטיק כשהיא עומדת מאחורי ובידיה המספריים המפורסמים שלה, “מספרי הזהב” מחוללי הקסם.

ביום ראשון בבוקר כבר אפשר היה להבחין בחצר בית הספר כמה וכמה תלמידות קצוצות שיער כמוני מדיפות ניחוח עז של נפט חמוץ וגם כמה כובעי טמבל על מגולחי ראש ניכלמים. אכן מראות קשים…

פרידה שכזו
דרוג הסיפור 2.7 | 3 מדרגים

תגובות (3)

הי, שלומית, כתבתי תגובה והיא נעלמה. אנסה לשחזר . המספרת מעוררת לחיים בפירוט רב ובדימויים מקוריים ומקסימים את שנות ה-50 וה-60 בארץ. יכולתה של הדוברת בסיפור לשקף *בכינה* אחת עולם ומלואו מדהימה❗הידע הרב, הזיכרון ארוך הטווח, וההומור החינני שמתגלים בסיפור, הופכים את הקריאה למרתקת❗המשיכי כך❗👍🏻👍🏻👍🏻👍🏻יפה לשם

03/03/2019 23:01

שלומיתי יקרה, מכה של מדינת הילדים הופכת תחת עטך לחוויה תרבותית נוסטלגית שמעוררת געגועים לעולם שהיה ואיננו – דרך אחות בית-הספר שאמונה אישית על הבריאות וההיגיינה של כל ילד – המשך באמהות המשקיענות בהחלצות בנותיהן מ”הצרה” , ועד לאופנת ה צמות והקוקיות המרקדות. הכתיבה שלך שזורה, כמו תמיד בגעגועים לאימך, לאימרותיה ולרוחה המהלכת עלייך באהבה ובהתרפקות. כתיבתך מתבלת באור הומוריסטי גם סיטואציות “קשות” בעיניה של ילדה בת 10. החילוף והריקוד של הזמנים – עתיד עם עבר, והווה שמרקד עם שניהם – שומרים על מתח ועניין וסקרנות להמשך. חווית קריאה מהנה ומרתקת. יישר כוח!!!😍😘
לאה שיינר

04/03/2019 07:45

פרגמנטים של זיכרונות ילדות מתעוררים לחיים וכתובים ברגש ובאהבה.
נהנתי מהקריאה

04/03/2019 09:40
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך