רסיסים ששמם אני

לא היינו באותה הכיתה.
כל אחת התגוררה בצד אחר של היישוב, אבל זה כלל לא הפריע לנו להיות בלתי נפרדות. היינו נפגשות כל הזמן, ישנות אחת אצל השנייה, היינו ממש כמו אחיות.
היא הייתה גרה אצלי, ואני אצלה.
ההורים שלה היו ההורים שלי. יכולתי להיות בחברתם גם אם היא לא שם, ולהרגיש בנוח.
והאחיות שלה, היו האחיות שלי. היו לנו בדיחות פנימיות, וזיכרונות משותפים.
איך ברגע אחד היא פגשה שתי בנות ונעלמה.
יש את המשפט הזה "עדיף ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ", אני חושבת שאני הייתי הציפור שביד – והן על העץ. אבל היא רצתה אתגר. היא לא הייתה מספיק גבוהה בשביל להגיע בקלילות אל העץ, ולא יכלה לטפס כי הייתי בידה. אז היא עזבה אותי, וטיפסה בשתי ידיים על העץ הארוך. דרכה על ענף הכאב, על עלים של זיכרון, נתלתה על שבבי הכעס – עד שהגיעה אל שתי הציפורים.

אני מרגישה נטושה. ובצדק.
כשהיו לה משברים – מי הייתה שם בשבילה וספגה את שינויי המצב רוח המבהילים?
כשהיא בכתה – מי הרגיעה אותה?
כשהיא צחקה – מי הייתה המקור לכך?
כשלא היו לה כמעט חברים – מי נשארה חברתה?
אבל בום! בשנייה שהיא נעשית מקובלת היא כבר לא רוצה בקשר שלנו.
היינו החברות הכי טובות. 11 שנים. ובהודעת טקסט אחת היא פוצצה הכל. ועכשיו היא בטח לא בוכה. לה בטח לא כואב. היא בטח לא נזכרת ברגעים שלנו יחד והלב שלה נצבט. היא נמצאת בחברת בנות שהיא הכירה בבית הספר, ואני בטוחה שהיא מחייכת. רק אני מרגישה נטושה ובודדה.
מנסה להיתלות על חברות אחרות, שבטח לא נעים לאן שפתאום אנחנו החברות הכי טובות. אני בטח נדחפת בין קבוצות, כי אין לי יותר עם מי להיות.
בכל פעם שאני מציירת ציור, או כותבת סיפור חדש, היא הבן אדם היחיד שאני רוצה להציג לפניו את התוצרים שלי.
כי מהדעה שלה באמת אכפת לי. ועכשיו אין לי אותה.