רסיסי אהבה חדים למגע.

מה הייתי עושה, בשביל שתשחררי מהמחשבות שלי.
מה הייתי עושה ומה הייתי אומר.
את לא מבינה כמה זה מרגיש לא נכון להסתכל ולהתנהל כמו אדם,
כשכל דבר שיש לי בראש מלווה בך.

חודשים כבר שכל מה שיש לי בראש מלווה בך. ואני רוצה להאמין שבקרוב זה יעבור. אני לא אדם שנוטה להיכנס לדיכאונות לתקופות כל כך ארוכות, וזו באמת התקופה הארוכה ביותר שהייתי מדוכא בה, וזה לא עובר. ה"בקרוב" נראה כל כך רחוק. לפני שאני רואה אותך בכל יום שלישי ושישי אני אומר לעצמי שיהיה בסדר. ושלא יהיה מביך, ושלא יהיה כואב. ולפעמים זה עובד, לפעמים אני מצליח להסתכל לך בעיניים בידיעה שהמשכת הלאה ודילגת עליי וזה לא מזיז לך. אבל לרוב לא. לרוב פשוט לא עובד לי. וכשזה לא עובד זה מכה כל כך חזק. מהלומה אחר מהלומה, ובכאב בל יתואר. כאב שמילים בלבד לא יכולות להסביר, ושירים לא יכולים לתאר, כאב שצריך להרגיש בעצמך כדי להבין. אומרים שהזמן אמור להיות התרופה, או תפוחים, או אפילו שושנים (ככתוב בשיר השירים), אבל מי הוא שיקבע כמה זמן זה מספיק? וכמה תפוחים מספיקים? וכמה שושנים צחורות אצטרך לקטוף ולהביא לך כדי שזה יעבור?
ההבנה שאני מתפרק שוברת אותי. כל בוקר, כשאני מסתכל במראה, כל צהריים בבית הספר וכל ערב עם החברים. ניסיתי כל כך הרבה דברים בתקווה שיעזרו לי, אך שום דבר לא היווה תרופה. העיניים שלי כבר צבועות בגוון אדמדם, ואני מתחיל להימאס על החברים שלי, בבית הספר הלימודים ברצפה כי הראש בעננים, ובבית.. אין עם מי לדבר. אני יושב מול אותה אישה פעם בשבוע ומנסה להכניס את כל המחשבות אל תוך שיחה אחת פקוקה במילים וברגשות ומקוטעת במחשבות, וזה לא עובד.
אני רוצה להיות מאושר. בעבר האמנתי שאת האחת שיכולה לגרום לי להיות מאושר, אבל האמת היא, שגם את לא. עכשיו לשמוע את הקול שלך בקן רק מכאיב לי יותר. ולראות את ג'אקט הג'ינס וסנדלי הגלדיאטור שלך רק מעלים לי זכרונות כואבים. זו כבר לא אהבה שלמה. רק רסיסים שלה. רסיסים חדים ודוקרים למגע.