שעונים

17/02/2020 84 צפיות אין תגובות

ישנה אימרה יפה האומרת שהבעייה בלהיות דייקן היא שאין שם אף אחד שיעריך את זה.
לי ישנה אימרה אחרת, הסותרת את קודמתה: לעולם אי אפשר להגיע בדיוק בזמן – האוהב לדייק יקח תמיד רזרבה ויגיע לפני הזמן, והמנסה להגיע בדיוק – בדרך כלל יאחר כי נתקל בתקלות לא צפויות.
(אימרה דומה אומר Agent Jethro Gibbs בסדרת הטלויזיה NCIS עונה 17/8 (2019): “If you are not Early you are Late”)
הורי ואני שייכים לדייקנים, שתמיד רוצים להגיע בזמן, אך אני לוקחת תמיד זמן רזרבי, ואבא היה מחשב את הזמן לפי הדקות. אני זוכרת כיצד אמא, מנחם ואני עומדים ליד דלת היציאה מהבית לבושים יפה ומוכנים לצאת לחתונה של אלה ונועם, ואבא יושב על הכורסה לבוש ומוכן גם הוא, מוציא את שעון הכיס שלו ומחשב בדיוק מתי צריך לצאת. הצרה שהוא היה רגיל לחשב לפי זמני האוטובוסים והפעם מנחם ואני באנו לאסוף אותם במכונית, ואבא כמובן לא חישב בעיות פקקים למכוניות פרטיות, אשר לא נדחפות על הכביש כמו אוטובוסים, ובעיות חניה. To make a long story short כפי שאומרים, אחרנו בהמון, הדוד שאול חיכה לנו מחוץ לאולם דואג ולחוץ כי לא רצה להשיא את בתו ללא נוכחות אחותו היחידה…
שעון הכיס של אבא הוא סיפור בפני עצמו. כאשר עזב את ליטא ונסע ללימודים באוניברסיטת לייז’ בבלגיה נתן לו אביו, סבא אליהו שוורץ, מתנת פרידה (מלבד הדולרים המפורסמים מסיפור אחר), שעון כיס אשר עבר בירושה לסבא מדודתו. זה היה שעון זהב, בעל ארבעה מכסים, שניים מכל צד, מתוצרת חברת Waltham MA בארה”ב, כאשר על המכסים החיצונים היה עיטור חריטה של דייג ליד אגם. השעון הגיע עם אבא ארצה וליווה אותי כל ילדותי ונעורי. זה היה גם החפץ היחיד אשר נשאר לו מביתו בליטא וממשפחתו. כאשר מנחם ואני נישאנו השעון עבר אלי, וכאשר נולדו הילדים הוא הוצא מהמגירה כל פעם שהיו חולים והדרך היחידה למדוד להם חום היה למשוך את תשומת לבם מהבכי על ידי פתיחת וסגירת המכסים…סופו של השעון היה כרוך בעוגמת לב רבה לאבא ולי, כאשר נגנב, עם שאר התכשיטים הנוסטלגים אשר היו במגירה בתוך שקית פלסטיק. אבא לא יכול היה לשכוח את הגניבה ועקב אחרי המודעות אשר פרסמה המשטרה בעיתונים בעניין חפצים גנובים המחפשים את בעליהם. הוא אפילו שלח אותנו יום אחד למשטרת בית צפפה וכמובן בתצוגה שם לא היה זכר לשעון (הדבר היחיד שנשאר לנו זיכרון משם היו טלוויזיות שחור-לבן אשר המסך שלהן היה צבוע אדום-ירוק, וכך תמונות בשחור לבן נראו כמו טלוויזיה צבעונית…). באותן שנים של תחילת שנות ה-70 מנחם עבד כיועץ הכלכלי של אגף מטבע חוץ במשרד האוצר ונסע לוועידות כלכליות בג’נבה. כאשר חזר הביא לאבא שעון כיס, מכסף או ממתכת מוכספת, העיקר שנכנס לכיס הקטן במכנס. כאשר אבא היה נכנס מהעבודה ישר למקלחת היה תולה את מכנסי העבודה על מסמר באמבטיה, ובהם היה שעון הכיס, ובכיס נוסף שטר של 50 לירות אשר תמיד נשא אתו (את שאר הכסף=המשכורת השבועית במזומן אשר היתה מגיעה במעטפה, היה נותן לאמא להוצאות הבית, ואת הכסף הקטן שהיה במעטפה היה מכניס לכיסו כדי שישמש לנסיעה באוטובוסים). לילה אחד נכנס גנב הביתה (כנראה ריסס, כי אמא ישנה קל מאד, ולא התעוררה) הלך ישר לאמבטיה (כנראה עפ”י מידע מקודם ידע שלא היה מה לגנוב בבית, שום תכשיט, שום חפץ בעל ערך) וגנב מהמכנסיים את השעון ואת 50 הלירות. בפעם הבאה כאשר מנחם נסע לג’נבה הביא שוב שעון כיס. לא עבר זמן רב, והגנב חזר בלילה לאמבטיה, גנב שוב את השעון ואת 50 הלירות. אל תצחקו, זה קרה גם פעם שלישית…ואז אבא אמר שהוא מעתה משאיר את המכנסים בחוץ, במרפסת, וחוסך לגנב כניסה הביתה וריסוס…הבדיחה הכי גדולה היא שכאשר חזרנו מוושינגטון בשנת 1974 הבאתי לאבא מתנה יקרה – רצועת שעון מעור תנין, ואבא הסתכל עלי בפליאה ושאל אותי ממתי הוא עונד שעון יד עם רצועה? ונתן מיד את הרצועה לחיים רוזנצווייג אשר ישב לידו…
באחד הימים אבא נסע במונית לפתח תקוה ומצא שעון על המושב. הוא הלך למשטרת פתח תקוה והשאיר שם את השעון במידה ויגיע הבעלים. קיבל שובר מהשוטר הרושם, עם תאריך, כדי שיוכל לבוא כעבור 3 חדשים ולקבל את השעון אם הבעלים לא יופיע. ובאמת אבא עקב אחרי התאריך וכעבור 3 חדשים הגיע למשטרה והשוטרים אמרו לו שיום קודם (!) הגיע הבעלים וקיבל השעון …(אותו סצינריו היה גם לי. כאשר עלינו להר הצופים בשנת 1974, תקופת פיגועים, מצאתי על הספסל בתחנת האוטובוסים קופסת מתכת מרובעת אשר יצאו ממנה צינורות דקים. עליתי חזרה וקראתי לשומר (שוטר לשעבר) ןהוא זיהה את החפץ כמסרטה. רציתי ללכת עם זה למשטרה אך הוא אמר לי שישמור אצלו והמאבד בוודאי יבוא אליו, ואם יעברו 3 חדשים נתחלק ברווח -הוא כבר ראה עצמו שותף שלי. בשבוע הראשון שאלתי אותו כל יום אם הגיע המאבד. כמובן גם רשמתי תאריך מלאת 3 חדשים. כאשר יום זה הגיע, אמר לי אותו שומר-שוטר לשעבר, שהבעלים הגיע יום קודם (!).
אך נחזור לשעונים. אבא ויהודה ברקוביץ קנו לנשותיהם, כלומר לאמא ולטייבקה, שעונים כאשר הייתי בתיכון, כלומר מצרך יקר כזה יכלו להרשות לעצמם רק בגיל מבוגר. כאשר מלאו לי 18 קיבלתי גם אני פעם ראשונה שעון, מתנה מההורים. כחצי שנה אחרי כן, לקראת נשואי מנחם ושלי ה”בבי”, אמא של מנחם, הוציאה שעון זהב כמו שהיה נהוג פעם-קטן עם זכוכית מקומרת עליו, ולו שרשרת עם חוליות מלבניות כבדות מזהב, ואני התמימה אמרתי לא תודה, כבר יש לי שעון. רק אחרי שהיה הגנב שלנו בביתנו נרגעתי, כי בוודאי שעון כזה לא הייתי עונדת אלא הייתי שומרת במגירה באותה שקית פלסטיק, והיתה הולכת עם הגנב ושאר תכשיטי הנוסטלגיה אשר היו שם (הגנב המנוול עוד מיין את השקית והשאיר לי על המיטה את סיכות הכסף).
כאשר גרנו בירושלים, ואבא עבד בחברת החשמל המנדטורית, בין שאר תפקידיו היה ממונה גם על כיוון ותיקון השעון של שנלר, אשר עבד יפה מאד באותן שנים והיה מנגן את מנגינת ה”ביג בן” של לונדון. כל ילדותי במקור ברוך, עד גיל 8.5 כאשר עברנו לפ”ת, היה מצלצל חלקי המנגינה כל רבע וחצי ושלושה רבעי שעה, ואת השעה העגולה בתוספת בום בום. כאשר מאיזו סיבה החסיר צילצול ידענו שאבא עולה למגדל שלו ומחזיר אותו לתיפקוד.
מלבד שעוני הכיס אשר מנחם הביא לאבא מג’נבה, הוא הביא להורי שעון קוקיה, וכמו השעון של שנלר ניגנה והודיעה חלקי השעה והשעה. כאשר באנו לפ”ת להתארח מנחם היה “סותם לה את הפה” כדי שלא תעיר אותו ואת הילדים (הורי ואני, כפי שכתבתי במקום אחר, לא היינו רגישים לרעשים כי גדלנו באיזור התעשייה הרועש). אבא שם לב ששעון הקוקיה מאחר בדקה אחת כל שבוע, וזה מאד הפריע לו. לאחר מחקר שלם הגיע למסקנה שכל פעם שפותחים את דלת הכניסה, משב הרוח פוגע במטוטלת השעון (אשר היה על הקיר בהול, מול הדלת). הוא בנה סביב המטוטלת קוביה עשוייה מחוטי נחושת, עטף את קירותיה בניילון, משב הרוח כבר לא פגע במטוטלת והשעון יותר לא פיגר והיה מדוייק ביותר.
כאשר אבא פרש מ”ברזלית” קיבל כנהוג שעון, גם הוא מרובע, גם הוא עם מטוטלת אך בעלת 4 רגליים, אשר עבדה יפה. כאשר סוף סוף אבא, בגיל 92, ולאחר שאמא נפטרה 6 שנים קודם לכן, הסכים לעזוב את שכונת צדו”ר (אשר כבר היתה נטושה מכל תושביה, מלבד זוג אחד בתחתית הרחוב) ולעבור לירושלים, השוכר של הבית דרש פינוי מיידי ותוך חצי יום היינו צריכים לפנות הכל. ואז גילינו שהשעון הפסיק לעבוד, לא רצה להיפרד גם הוא מהשכונה. עם כל הבלגן, אינני יודעת עד היום היכן הוא.

שעונים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך