החתול הסופר
קטע שכתבתי לא מזמן מתוך תהום העצב, עכשיו אני קצת יותר טוב. לא ניסיתי לערוך יותר מדי כדי לא לקלקל את הזרם החופשי של המחשבות.

אני רוצה שיר

החתול הסופר 20/03/2020 67 צפיות אין תגובות
קטע שכתבתי לא מזמן מתוך תהום העצב, עכשיו אני קצת יותר טוב. לא ניסיתי לערוך יותר מדי כדי לא לקלקל את הזרם החופשי של המחשבות.

אני רוצה שיר.

לא שיר שמח; שמחה היא בסך הכל זיוף.
לא שיר על תקווה, לא על אור שזורח מתוך החשכה; זה לא עובד.

אני רוצה סיפור;

לא יהיה לו סוף טוב, אבל גם נמאס לי מטרגדיות. הזאבים שבתוכי יכולים לחזור לישון; אפילו הם מתעייפים בסוף.

אספודל, שדות אספודל – אני מוכן לזרוק את הרגשות, את התקוות, את הפחדים, את האתמול ואת המחר, את האהבות ואת העלבונות, לתת הכל עבור שדה החיטה השקט, רדוף הרוחות – לצעוד לנצח, באיטיות נחושה אבל רגועה – לאן? ממש לא משנה.

אני רוצה תמיד לשכוח, איני יודע למה, ובסוף תמיד נאלץ שוב להיזכר. אני רוצה לזרוק את התיק שעל גבי, אבל הוא נותר תמיד קשור אליי בשלשלאות בלתי־נראות.

אני רוצה את הריק של מדבר סהרה, את הרוח של הקוטב הדרומי. נמאסו לי המאבקים, ההתכסחויות, יחסים עם בני אדם, מסכת השמחה של הדיכאון הנורא, נמאסו הזאבים העצובים, עם כמה שהם חלק ממי שאני. נמאס לי העבר ונמאס לי העתיד – נמאס לנדוד ונמאסה המולדת – שניהם מציעים רק ביטחון מדומה.
העייפות, העייפות מהדיכאון והעייפות מהמרץ – כמה כבר אפשר לשאת?

אני רוצה שיר
דרוג הסיפור 3 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך