בלו
לא סגורה על שם הסיפור...

אשת מקצוע נודניקית

בלו 30/12/2016 494 צפיות 3 תגובות
לא סגורה על שם הסיפור...

. “ענבל מותק, קומי השעה רבע לתשע” שמעתי את קולה של אמא. “בסדר” אמרתי בקול מנומנם והתהפכתי לצד השני. לא התחשק לי לקום הרבה יותר נחמד מתחת לכל השמיכות, לא להתמודד עם החיים שמחוץ למיטה. “קומי עכשו!” אמרה בטון נוקשה, “אם שכחת יש לך פגישה ראשונה עם הפסיכולוגית אני לא רוצה שנאחר” ויצאה מהחדר. לא התחשק לי במיוחד ללכת אליה, אך גמלתי בליבי החלטה שאלך בשביל שלא ינדנדו לי. דחפתי את השמיכות הלאה ממני, קמתי, והתמתחתי. ניגשתי לחלון והסטתי את הווילון, גשם זלעפות ירד בחוץ והשמיים נצבעו באפור. כאילו מזג האוויר התאים את עצמו למצב הרוח שלי חשבתי לעצמי בייאוש. הסטתי חזרה את הווילון, וניגשתי לחדר המקלחת. בדקתי את המים החמים לא היו, ולא התחשק לי לחכות למים חמים. שטפתי פנים, ונרעדתי קלות מהמים הקרים וצחצחתי את שיני. חזרתי לחדרי והפעלתי את התנור. “ענבל קמת?” צעקה אמא מלמטה, “כן” עניתי פתחתי את הארון הוא היה מסודר באופן מופתי ולפי צבעים ירוק במדף אחד כחול במדף שני וכן הלאה. אני והאובססיות שלי, חשבתי לעצמי. רכנתי לעבר המדף השחור, למען האמת היו שלושה מדפים כאלו. שלפתי בזהירות לבל הפר את הסדר מכנס וחולצה שחורות. השתחלתי אל הבגדים, וגרבתי גרבים, איך לא שחורת. ונעלתי מגפיים מעוטרות ניטים.
“ענבל אנחנו צריכות לזוז” אמא קראה מלמטה, חטפתי במהירות את הפלאפון האוזניות והנגן וירדתי למטה. היא סרקה את לבושי, “עוד פעם שחור?” העירה “הרי בארון שלך יש עוד צבעים מלבד שחור” המשיכה “תעזבי אותי” אמרתי בעצבנות וירדתי לרכב. התיישבתי מקדימה חיברתי את האוזניות לנגן והתמכרתי לצלילים. אמא נכנסה לאוטו, התניעה ונסענו. הרהרתי כל הדרך ובעיקר ציירתי בדמיוני את הפסיכולוגית. מבוגרת, עם משקפיים בעלות זגוגיות עבה ובגדים מארבעים ושמונה, עם מבטא קל של ארץ זרה. הגענו, הבניין היה לבן נראה קודר, מעט מאיים. “בוקר טוב, אתה יודע אולי איפה הקליניקה של דוקטור יהושע?” אמא שאלה את השומר בכניסה “בקומה השלישית” אמר בחיוך “תודה” אמרה אמא והחזירה לו חיוך. עלינו במדרגות, שנאתי מעליות. והגענו לקומה המיועדת. נכנסו אל הקליניקה. מזכירה ישבה שם והקלידה משהו במרץ. “בוקר טוב” פנתה אמא אל המזכירה “יש לנו פגישה בתשע וחצי והציצה אל שעון היד שלה. “שם?” שאלה המזכירה ולא העתיקה את עיינה מהצג. “ענבל זינגר” המזכירה הקלידה ככל הנראה את שמי “נכון, תשבו היא תקרא לכן” אמרה התיישבנו על כיסאות קשיחים. סרקתי את החדר. על הקירות הלבנים היו תלויים מכתבי תודה ממוסגרים לדוקטור. ושעון עם הקשה אישית מול הכיסאות ניצב שולחן נמוך עליו ניצב אגרטל עם פרחים שנראו מלאכותיים, אף אחד לא היה בקליניקה מלבדנו. עברו דקות ארוכות. מישהי שנראתה בגילי יצאה מחדרה של הדוקטור. “אתן יכולות להיכנס בבקשה” שמענו קול סמכותי ונכנסנו.

אשת מקצוע נודניקית
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (3)

לא יודעת אם זה סיפור אמיתי או לא, אבל השם מתאים לגמרי. ההרגשה אמיתית, אך בזכרוני מתבטאת יותר בפעם הראשונה שנשלחים לטיפול כזה. אחרי שפורשים ומתחילים ופורשים ומתחילים ופורשים ומתחילים- יש רק אדישות. וכן- בדיוק ההרגשה- נודניקים מנדנדים.

30/12/2016 00:32

יפה. מסקרן. מעורר ציפיות להמשך. מניסיון אישי- חשוב לדעת שיש לך עוקבים לסיפור. אז תדעי שאני אחד מהם.

05/01/2017 14:13

תודה

05/01/2017 14:37
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך