אריאל
אהמ

באצבע על אצבע

אריאל 30/04/2018 230 צפיות 2 תגובות
אהמ

ראיתם את הפסלים העתיקים, אלים ערומים. יפיפיים. גפיים שבורות ואפים בלי הכפתור לאצבע.
אני לוחץ גם ככה ומחייך
‘תגיד אתה נורמלי?’ רון לוחש-צועק ‘השומרים עוד ירצחו אותנו!’
הוא צודק. אולי. אני מחייך טיפה
‘קצת זהירות זה בין איזה אלפיים שנה יה אמה’ הוא לוחש-צועק שוב, אפילו שעכשיו הידיים שלי מקופלות, כמו ניצן.
‘אלפיים שנה. אצבע לא תהפוך אותם לאבק’ אני לא מתאפק ורון רק נוחר ‘אצבע! אותך עשו באצבע! לא אותם!’ הוא לא נותן לי מבט, רק ממשיך הלאה (אל האגף המערבי, כי יש שם משהו שהוא לא ידבר איתי שוב אם הוא יפספס).
אני גם מתקדם, מרוחק מעט. האלים שכאן יפיפיים, ראיתם כנפיים מתפרצות סביב גוף נטול ראש עם שדיים זקורים (מי צריך ראש), אישה בוכה על ילד נטול יד (היא בוכה בגלל זה?), נחשים מתפתלים סביב גוף שמנמן וחטוב כמו תפוז (הוא היה חתיך היום?),
ראיתם אותי (מה?)
אני נעצר פתאום בחריקה; אני שם. ערום. בכריעה כאילו עמדתי לבכות או לאסוף גולות מהריצפה, הצלעות מטילות צל כמעט בלתי ניראה או שזה כתמים באבן (לבן שהוא כבר כמעט לא)
אני לוקח נשימה ומתקרב, ליד שמאל יש רק אצבע אחת משולשת (כמובן, אני חושב) והראש נשאר אבל הפנים נעלמו כמו מכתש במאדים. אני מעביר יד על פני ומפסיק לנשום: בצד הגוף, מקביל לפטמה הימנית, בין צלע לצלע יש את העמק הקטן שלי מפעם, כשרק התחלתי לחיות ועמדתי למות מחור בקרום הריאה: נהייתי לבן ואז כחול והם עשו חור ותקנו את החור והנה אני.
אני מכניס יד אל מתחת לחולצה נוגע בו לרגע. זה לא אמיתי
‘בחייאת! מה אתה מתמרח’ רון פתאום נעמד לפני ‘זה מגניב והכל אבל לא נגיע ככה בחיים’
‘אהמ’ אני אומר אבל אני לא זז, אני מביט בעצמי ומרגיש שאני עומד להתפקע, כשאני ממצמץ השיש מהבהב ואני מרגיש בליקוי מאורות
‘אתה בסדר? מה יש לך?’ רון פתאום רך, הוא מביט בי מלמעלה ללמטה ומניח טפיחה על הכתף ( רק טיפה חזקה מידי)
‘אהמ’ אני מסתכל לו בעיניים החומות ותוהה עם כדי לומר לו מה נמצא מאחוריו. באלי כמעט להתפוצץ. זה לא נורמלי: הכתפיים, הצוואר הקצת ארוך מידי, הסנטר שנראה כמו שפיץ, כף רגל גדולה. אם אני אגע בעצמי איך זה ירגיש?
קצות האצבעות שלי מדגדגות פתאום ובאלי לפרוס ידיים כמו פרח ולהתקדם.
‘סתכל’ אני אומר לרון לבסוף, חסר נשימה, ומצביע עלי שנמצא מאחוריו
‘מה… ‘ הוא ממלמל (בזעף?) אבל מסתובב בכל זאת. המבט שלו עלי ואני נרעד (בגלל שהוא מסתכל או בגלל שאני מרגיש שהוא מסתכל?)
אני סופר עשרה פעימות והוא אומר שוב: ‘מה?’
‘סתכל, אתה לא רואה?’ אני גורר אותו מעט קדימה. מצביע על הגב שלי שמתעקל כמו מפרש, הרגליים שלי שמקופלות בעמידה כמעט צפרדעית
‘מה’ הוא רק אומר, מביט בי שנושם לידו ‘זה חמוד, כלומר זה ניראה… זה ניראה…פעולתי כזה, כאילו הוא עומד לזוז או משהו’
אני ממצמץ. הוא לא רואה והלחיים שלי סמוקות, זה כמעט מביך לרכון ככה על הריצפה ערום לפניו. זה כלכך ברור עד שאני רוצה לעמוד לפני עצמי ולהתחבא.
‘מה, טוב נו. בא כבר אני הורג אותך אם נפספס, גם ככה אני ככה קרוב שאתה קונה ארוחת צהריים לשתינו’ הוא מחייך אלי אבל הוא טיפ-טיפה רציני, ישלו תאוריה שלמה על כל מה שהעולם ואני חייבים לו (עולם: ? אני: חמישים ושלוש שקל. הרוב על נסיעות ובקבוקי קולה)
אני מהנהן בלי לומר כלום, האוזניים שלי בוערות והוא לא מחכה. הוא מסתובב וממשיך מעבר לאלה ציפורית קטומת מקור עם טפרים באדמה.
זה סתם דמיון: אני מחליט והרגליים שלי נעות כבר אחריו אני עוצם עיניים ומנסה להרגיש אם אני מרגיש את מבטי האנשים שחולפים על גופי. העירום, את שרירי הרגליים המתוחים בכריעה, את האצבע האחת המשולשת, המתוחה. את…
אני לא יודע. אני לא.
ומה אם אגע בי? אני חושב ובלי לשנות כיוון אני כבר לידי עם ידיים מעקצצות מעל לגופי המכופף, מבריק מעט באור- –
(אני מסתכל לכל הצדדים שאין שומרים, שרון כבר לא נמצא)
אני מביט ונוגע באל חסר פנים, על סף זינוק; אני שמרים מהריצפה; מישהו.
ואני רק מנסה להרגיש, באצבע על אצבע, ראיתם

באצבע על אצבע
דרג את הסיפור

תגובות (2)

האאא את כותבת כל כך יפה. חסר יותר פואנטה כמו תמיד!

01/05/2018 12:18

אוי, זה כזה יפה. אני נמסה.

01/05/2018 12:46
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך