רפי דנן
באחד הלילות האחרונים, ראיתי לרגע באיזה סרט, מגרש גרוטאות מלא מכוניות ישנות. אלפים... ידעתי שאני רוצה לכתוב על זה משהו. חדש ישר מהתנור!

בית הקברות למלכות שאבדו את כתרן

רפי דנן 19/02/2017 442 צפיות 7 תגובות
באחד הלילות האחרונים, ראיתי לרגע באיזה סרט, מגרש גרוטאות מלא מכוניות ישנות. אלפים... ידעתי שאני רוצה לכתוב על זה משהו. חדש ישר מהתנור!

כשאנחנו רוכשים אותה
היא מהווה את כל העולם
עבורנו!
“חדש מהניילון”
“כלום קילומטראז'”
“אין להשיג כמוה בארץ”
“לא אוכלת דלק בכלל”
וכהנה וכהנה
וכהנה.
מספרים למשפחה
מספרים לחברים, לשכנים, לקולגות.
עושים סיבוב איפה שרק אפשר-
להוציא לאנשים את העיניים.
שוטפים אותה לפרקים
עושים לה פיניש להברקה.
שואבים אבק בתוכה ומנערים את השטיחים.
כל יום מחדש עושים בדיקה לראות שאין חס וחלילה
סריטה שנעלמה מהעין אתמול.
…שאין חלילה קימוט פנימה מ”נשיקה מקרית”.
טיפולים בזמן, שמן, מים, עשרת אלפים, אוברולים.
טסט וביטוחים, טסט וביטוחים, טסט וביטוחים…
והשנים חולפות.

אחר כך היא כבר קצת ישנה מדי עבורנו!
אז מתחילה התקופה של שיווקה
על מנת למכור אותה בכמה שפחות הפסד.
אנחנו מחליפים לה חלקים קטנים כגדולים
מצמצמים נסיעות כמה שאפשר, לשמור
על דלות הקילומטראז’ים.
מפרסמים אותה בעיתונים ומכינים מודעה מודפסת
ומדביקים אותה על חלון אהובתנו.
מודעה שהיא תעודת הזהות.
אנשים זרים מצלצלים, באים, נוגעים ושולחים ידיים.
אחר כך זה מחמיר. כל אחד מהם מרשה לעצמו
לעלות עליה, לקפוץ, למשש וללטף…
ולבסוף היא נמכרת למרבה במחיר או שלא…

והשנים חולפות.
וחולפות.
וחולפות.

והנה יום אחד אנחנו חולפים בכביש המהיר
ומרחוק, בצידי הכביש, אנחנו מזהים אותה.
היא מונחת שם על גבי ומתחת למכוניות אחרות
כולה חלודה, חומה ומחוספסת.
אין לה כבר מזמן חלונות
לא בשמשה הקדמית ולא באחורית.
לא בצדדיה ואין לה דלתות מלבד אחת.
המושבים שלה קרועים ובלויים
והם אפילו לא מזכירים במאום
את הריפודים שאיתם חנכנו אותה מהניילון.

אנחנו עדיין על הכביש המהיר
ועל הכביש המהיר אסור להסס ואסור לנמנם
ואסור לשקוע בזיכרונות ישנים וטובים.
בפרט
אם אנחנו נוהגים עכשיו במלכה החדשה שלנו
במסגרת סיבוב ההתרשמות שלנו מביצועיה.
מכונית יכולה להרגיש ולקנא ואולי
אולי לבצע פניית-פתע נקמנית.

כשנגיע לחוף המבטחים
אולי על הספה בבית, עם כוס הקפה החם.
יהיה לנו זמן להרהר במה שראינו שם
במגרש הגרוטאות למכוניות ישנות
ובלתי רצויות.
בבית הקברות למלכות שאיבדו את כתרן.
ואנחנו בתוך תוכנו יודעים
כמה היינו רוצים להגיע לשם
וללטף את הנסיכה שלנו, את המלכה שהייתה לנו פעם
ולנסות לשבת בכיסא הנהג המרופט,
ולאחוז בהגה הקשיח שקרוב לוודאי שלא ינוע כלל.
ולהזיל איתה דמעה ולהפליג לדרכנו –
במחוזות הזיכרון והגעגועים.

בית הקברות למלכות שאבדו את כתרן
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (7)

הארת בי נקודה למחשבה. אהבתי את מה שכתבת.
שבוע טוב ♥

19/02/2017 16:09

אהבתי:)

19/02/2017 17:07

תודה רבה לשניכם יקיריי ושבוע מבורך שיהיה.

20/02/2017 07:45

וואו אוקיי
הסיפור שלך ממש יפה קודם כל ואני ממש התחברתי.
סיפורים מהקופסא הוא אחד הז’אנרים היותר אהובים עליי כי גם אני לרוב מוצאת את עצמי כותבת דווקה סיפורים כאלו סיפרים שבאותו הרגע פשוט היו שם בראש שלי ורציתי להוציא אותם לחיים על הדף.
כשהייתי בת 6 ככה סבא שלי היה לוקח אותי לשדה אבוקדו שהיה של המשפה שלו והייתי עוזרת לקטוף אותם
ותמיד היו שם בצד מכוניות ישנות והרוסות
בלי חלונות מלאות בחלודה אבק ולכלוך
ותמיד הייתי מרגישה צביטה בלב על זה שזרקו אותן שם ככה
והייתי שואלת את סבא שלי של מי הן ולמה הן כאן
והוא היה אומר שהוא כבר לא זוכר של מי הן ושהוא קנה אותן פעם כדי לתקן אבל בסוף לא תיקן ועכשיו כבר מאוחר.
והייתי עומדת שם ובוכה כי הרגשתי נורא שמישהו פשוט זרק אותן כשהן התקלקלו
אני עד היום הולכת לפעמים בימי שבת לתצוגות של מועדון החמש עם סבא שלי כדי לראות מכוניות אספנות יפייפיות כמו חדשות ואנשים שבאמת מטפלים בהן.
הסיפור הזה גרם לי להיזכר באותם ימים כשהייתי בת 6
תודה על הסיפור המקסים:)
וסליחה על המגילה הזאת על הבוקר.

20/02/2017 08:38

    היי.
    התגובה שלך ממש ריגשה אותי. ולא. ממש לא חפרת. אותי מגרשי מכוניות כאלה די מעניינים. לכל מכונית יש הסיפור שלה וההסטוריה שלה. זה גם מאוד ציורי.
    תודה רבה.

    20/02/2017 15:46

חח זה כמו toystory רק למכוניות.
זה חמוד, ויש לי גם נטייה דומה, של סנטימנטליות יתר לחפצים דוממים. אני אגרנית איומה, בלגניסטית כרונית. ואני שונאת את הנקיונות של לפני פסח. הם שוברים את ליבי.

21/02/2017 00:25

זה נכון. יש אנשים שנשארים עם אותה המכונית מאה שנה. המכונית היא כמו ילד שלך. לא מחליפים ילד, נכון?! מטפחים אותה, מחדשים אותה. נותנים לה מנוחה לפי הצורך.
גם לי יש את תסביך האגרנות. הייתי שומר פתקים מאמא שלי של לילה טוב. סתם פתק כתוב בכתב ידה. אבל כמה אהבה…
תודה על הפרגון.

21/02/2017 07:52
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך