דיו שחורה.

setto 11/11/2018 361 צפיות תגובה אחת

דיו שחורה

טלפיים ארוכות אוחזות בי, ואני – אין לי כלום. מסביב רעש הרקע הלילי, של העיר הגדולה, של תל-אביב, אין לי אלא תיק מסעות תיק גב קטן וישן ובו מברשת שיניים, ויו-יו שמבדר אותי בגשם, כשקר, ושמיכה חמה מטולאת להתכסות בה.

לא תמיד ישנתי ליד הפחים, ליד הסרסורים והזונות בפלורנטין, שניסו לשכנע אותי להצטרף לעסקים. להיות לקוח או להיות בעל זונות. אני טבח פשוט, הייתי אומר להם, והם מה עשו? צחקו. טבח? השתגעת?! איך טבח מתפרנס פה במדינה, תגיד לי, שאלו הסרסורים. והזונות צחקו בראותן אותי, בראותן את בגדיי ואת הליכתי המשונה והשפופה. הן וודאי הבחינו שאינני כוכב קולנוע, ולכן גם לא הופתעו כשאמרתי להן שהשתכרתי כטבח. וצחקו. מה עוד נשאר להן לעשות?!

בפלורנטין מעולם לא הייתה הפרדה בין לילה ליום. הרחובות היו גדושים בפעילות ובאנשי צללים שהיו מגלגלים שאכטות ודיברו שינואר לא טובה לעסקים. אמרו – אנחנו מפסידים החודש כוס-אמא-שלי. נהגתי לחלוף על פניהם בזריזות, פן ייטפלו אליי וייקחו ממני את המעט שנותר לי. אבל לא הייתה לי ברירה אלא לעבור דרכם, הבחירה הייתה בינם לבין צווארונים כחולים, שידעו כי איני אלא טבח במנוסה ובכל זאת המשיכו להתנפל עליי. ניסו לתפור עליי תיקים, קשרו כתרים, קיללו את העבריין (רק לכאורה!!) שלא נותר לו אלא לברוח. מעבר לפלורנטין נהגתי להסתתר בפינה יבשה, בין גדרות תיל חדים, מכורבל בשמיכה המסריחה ורועד. ואמרו לי חברי הנוודים, שחיו חיי בוהמה וראו חיים שלמים באירופה, אמרו לי שהחורף התל-אביבי קטן עליהם. לא משתווה לשלג של בלרוס, או לכפור של איטליה. לא זכיתי לבקר במקומות אקזוטיים כאלה, שנדמה כי היו חביבים על הכל. המספריים ממשיכים לגזור. לגזור את שפיותי, זו שיקרה לי מכל פנינה ומכל סכום כסף-שהוא שייזרק ויהדהד בכוס הפלסטיק שאני מחזיק יום-יום.

חודשים רבים עברו מבלי שאחשוב על דמותי, על האופן שבו אני נראה לכל, על העיניים הבוחנות של אויביי. הם רבים מספור. מה אני? צל של אדם? חיה שנגררת על המדרכות, בשלשלת פלדה, ונובחת על העובר ושב? אינם רואים אותי, כפי שאני רואה את עצמי? וודאי, וודאי. איני ראוי בין כך וכך להערכה שלהם. או, ליתר דיוק, אינני זקוק לה. אני מבין כי הדימוי ההוא שלי בכלל לא משנה את פני הדברים. לא עבורי, ובייחוד לא עבורם. בתחילת נדודיי לא ייחסתי להם רגע אחד מזמני או ממחשבותיי. הם היו צללים ותו לא, יצורים מעולם אחר שלעולם לא יבינו מה קרה. וגם לא ירצו לשמוע, מפני שהם רצים ממקום למקום ולא עוצרים לשאול. אדם אחד בלבד, חייל אני חושב, עצר לשאול. והוא שאל: מה לך ולצרה הזאת? ואני עניתי לו, בלב דואב: מהלכת עליי קללה. והוא, חובש כיפה ומתגאה במגן דויד כסוף, ברגע ששמע את המילה קללה – ברח ולא הסתכל לאחור. אכן קללה. לפני שבועות אחדים חלפתי על פני מאפייה קטנה, וראיתי מודעת \”דרושים\”. ערב לפני כן התרחצתי בחצר אחד הבתים, וכן צחצחתי את שיניי ואף התגלחתי עם תער שהייתה זרוקה באחד מפחי האשפה. ואני נכנס למאפייה הזאת, חיוך קלוש על שפתיי, שואל לגבי המודעה. האישה אמדה אותי דקה ארוכה לפני שהשיבה: מצטערת, אנחנו מעסיקים אנשים אחרי צבא וכאלה שסיימו תיכון. ואני השבתי לה: לא רק סיימתי צבא ותיכון גברת, אני גם הייתי טבח בהכשרתי ועבדתי במסעדות של חמישה כוכבים במרכז!

היא צחקה. ובכן, אולי הפרזתי, אבל בהחלט התכוונתי לכל מילה. אבל הגברת לא האמינה וסילקה אותי. קללה או לא קללה? איש מגולח למשעי, מריח טוב, נקי, עם השכלה ואפילו ניסיון בתחום – גורש. אפילו בגישה טובה פניתי. איחלתי בוקר טוב, הזמנתי מאפה לפני שבאתי בדרישות. אבל אני מניח שהיקום עצמו פנה נגדי, זמם עם הכוכבים להפילני לקרשים ולאסור עליי לקום. יום-יום אני מבלה בפינה ההיא מאחורי גדר התיל, חושב על החיים שהיו לי אילולא הקללה. אילולא היו החיים זורקים אותי אל שאול תחתיות.

המחשבות חולפות, הימים מתים, ואני מנסה לשמור על שארית כוחי מתחת לשמיכה המטולאת. ערירי, עייף, ויותר מכך מתגעגע. לחיים שהיו, לאנשים שהיו, לעבודה שהייתה. הכל נגוז. בוודאי, אומר לעצמי, בוודאי שזה לא באשמתך. במקום להאשים את עצמי מאשים את המדינה שלא טיפלה באישה הנהדרת שהייתה אשתי. בהיעדר אמצעים, אני אומר, ובהיעדר רצון שלה – הניחה לה המדינה לגווע יום-יום עד שאזלו כוחותיה והיא שמה קץ לייסורים. הקץ הזה, אני אומר שנית (ובפעם הזאת לעצמי), נגרם לנו על ידי המדינה שלא מימנה טיפול וסירבה להכיר בנכות שאכן הייתה שם.

האם עבדה, אשתי?

לא עבדה.

וכי למה לא עבדה, שאלו עובדי המדינה.

ואני השבתי – לא עבדה כי לא יכלה.

הם שואלים: מה זאת אומרת לא יכלה?!

ואני משיב: לא הייתה כשירה לעבוד.

הם שואלים: ובאיזו עבודה גברתי עבדה?

ואני משיב: עבדה בתור מנהלת חשבונות.

הם אומרים: הנהלת חשבונות לא מצריכה מאמץ פיזי מיוחד.

ואני משיב, רותח: על אדוני להבין שלא מדובר כאן בלקות פיזית.

הם לא עונים.

אטומים לנאמר, משיבים לי כי אין ביכולתם לעזור ומבקשים ממני לחכות בתור פעם נוספת בגלל שהלקוחות האחרים מחכים ובגלל שאינם יודעים כיצד לטפל בבקשה שלי. וכך הייתי חוזר הביתה, יום-יום, והיא הייתה שואלת: נו, קיבלו את הבקשה? ואני הייתי כל פעם מחדש משיב: לא קיבלו את הבקשה. אבוא מחר, להגיש אחת נוספת. אל תדאגי, הם אמרו שהם בודקים במקומות גבוהים יותר מה ניתן לעשות. אמרתי לה את המילים הללו בדיוק, ערב-ערב, רואה אותה יושבת בכיסאה וקמלה. כמו פרח סגול שמאבד מצבעו המרהיב. ניסיתי לשכנעה, ולהושיט יד לתוך התהום ההיא שאל תוכה היא שקעה, אך היא סירבה. סירבה לקחת את ידי החמה, האוהבת, ויום אחד החליטה שמספיק לענות אותי ואת עובדי המדינה ואת הביטוח הלאומי ואת כל האנשים מסביבה שאהבו אותה אך לא הבינו מה לה ולמחלה הזאת שאת שמה לעולם לא אעז להעלות על שפתיי.
התגלגלתי מפחת אל פחת. אובדנה, ההתדרדרות שלי שבאה בעקבות לילות בהם הייתי שוכב ער, ליד המיטה שלה, וחושב על כך שהיא איננה כאן כדי לחמם אותי. ולמעשה מבין שכבר הרבה מאוד זמן, בערב ימיה, לא חיממה אותי, אלא כבתה לאט. בשקט. מדורה שלא נותר אלא לשפוך עליה טיפה אחת של מים. הייתי שואל אותה: את עדיין כאן. והיא שאלה, צרודה וכואבת: אני עדיין כאן?

כך הייתה שואלת, בנימה זו ממש, בלילות קרים וחמים. הירח הגדול לא נראה מבעד לחלון דירתנו הצנועה, הנהדרת. היא נהנתה להתבונן בו, כשאכן היה תלוי מעל ביתנו, ונהגה לומר שהיא מדמיינת את החיים בחללית מבעד לקסדה של אסטרונאוט. רצתה להיות אחת בעצמה, אבל מפאת קיומה של לקות ראייה ידעה כי חלום זה שלה לעולם לא יתגשם, והתנחמה בפנטזיות מצערות על החיים במאדים ובכלל, החיים. ככל הנראה יום אחד בעצמה החליטה להמריא, גם אם בדמיונה בלבד, וכך נותרה מאחור רק דמות קרה ולא מוכרת שלה. בובה, שלה יש צליל וגם מראה של זו שאהבתי, אבל לא מגע ולא ניצוץ זעיר של טירוף בעיניים הכחולות. כך בדיוק ידעתי, גם אם נאחזתי בתקווה שהיא עוד תשוב מאי-שם.
היום בבוקר התעוררתי לקול רעם וגשם, צלילים שלא היו זרים לי בשום פנים ואופן ועדיין הבהילו אותי כפי שרק נוכחותו של שוטר תבהיל אותי. כיסיתי את עצמי בשמיכת הטלאים, שנרטבה אף שישנתי תחת קורת גג וכעבור שעה קלה קיפלתי בחזרה את הדברים והטלתי את היו-יו כדי להפיג מעט מן המתח האלים שנוצר. פניתי לעבר רחוב אחר, שבו היה עובר ושב, והתיישבתי תחת מעטפת הבתים משלשל יד עירומה ובה כוס פלסטיק ריקה ממטבעות. הסערה חולפת, אנשים באים-הולכים, מטבעות נופלים ואני איני אלא מסתכל על בנות החן שעוברות על פניי מקווה שאחת מהן תואיל בטובה לעצור ותשאל אותי מה שלומי, רק בכדי שאוכל לענות לה \”איני יכול עוד\”.

דיו שחורה.
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (1)

אז יצא שקראתי בחלקים, כיוון שעבר זמן מאז שקראתי את ההתחלה ולכן הייתי צריכה לקרוא שוב את הכל (קצת רפרפתי באמצע) אך הכתיבה שבתה אותי ומפה לשם סיימתי את הכל… יש בזה משהו שהוא מאוד אמיתי וכואב, הקטע הזה שהאישה מתה מחוסר טיפול כנראה של הממשלה והכל, ובכלל הקושי להתקיים ולשמור על שפיות קצת במציאות שלנו…
זה קצת שונה מה שאני קוראת בדרך כלל, אבל אהבתי.

24/11/2018 19:23
סיפורים נוספים שיעניינו אותך