Tom1
זה סיפור שמצאתי שכתבתי פעם, התחלתי להפוך את סדרת הטלוויזיה "החממה" לספר. כל הטקסטים הם לגמרי של גיורא חמיצר וכל הזכויות שמורות לו! אני רק הוספתי תיאורים ובקיצור... במקום תסריט כתבתי כספר.. מקווה שאהבתם! :) נ.ב. הסיפור לא הושלם, ואני גם לא הולך לכתוב לזה המשך. חילקתי את הסיפור לחלק ראשון וחלק שני.

החממה – חלק ראשון

Tom1 17/10/2015 952 צפיות 9 תגובות
זה סיפור שמצאתי שכתבתי פעם, התחלתי להפוך את סדרת הטלוויזיה "החממה" לספר. כל הטקסטים הם לגמרי של גיורא חמיצר וכל הזכויות שמורות לו! אני רק הוספתי תיאורים ובקיצור... במקום תסריט כתבתי כספר.. מקווה שאהבתם! :) נ.ב. הסיפור לא הושלם, ואני גם לא הולך לכתוב לזה המשך. חילקתי את הסיפור לחלק ראשון וחלק שני.

זה סיפור שמצאתי שכתבתי פעם, התחלתי להפוך את סדרת הטלוויזיה “החממה” לספר. כל הטקסטים הם לגמרי של גיורא חמיצר וכל הזכויות שמורות לו! אני רק הוספתי תיאורים ובקיצור… במקום תסריט כתבתי כספר.. מקווה שתאהבו!
נ.ב. הסיפור לא הושלם, ואני גם לא הולך לכתוב לזה המשך. חילקתי את הסיפור לחלק ראשון וחלק שני.

החממה: פתח דבר
פרידה בעקבות הירח

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת מדי לתחילת היום. השמיים והעננים הצמריריים לא טרחו להוריד קצת את החשכה, והשמש קרנה מאור. רחוב אנפה היה נטוש למדי, פרט למשפחה שטרם עת נפרדה. משפחת רשף כללה ארבעה נפשות; אימא העונה לשם נעמי, אבא בשם גורי והם היו בערך באותו הגיל – לא יותר מארבעים ואחד. לבתם החליטו לקרוא אלה-לי, ובאותה השנה היא הייתה קצת יותר מגיל ארבע עשרה. אחיה הקטן יותר, ושמו אלפי, היה קצת יותר קטן ממנה. ארבעתם התחבקו חזק עד כדי כך שאינם היו בטוחים שהם יעזבו אחד את השני אי פעם, אך לא הייתה להם ברירה. מכונית שחיכתה ליד המדרכה לנעמי רשף, הלחיצה אותם כנראה מכיוון שלא היה להם הרבה זמן.
“אנחנו אוהבים אותך,” אמר גורי; אלה-לי ואלפי חייכו.
“ואני אתכם.” אמרה בחזרה נעמי. “תשמרו על עצמכם, טוב?” אלה-לי ואלפי הנהנו. נעמי פנתה לגורי, “ועל אבא.”
“אנחנו נהיה בסדר,” אמרה אלה-לי, אף על פי שתהתה אם כי זה מה שיקרה. “נכון, אלפי?” אלפי היה לחוץ למדי, משך בכתפיו והנהן. אלה-לי התבוננה בו.
נעמי שמה לב בכך שאלפי עמד לבכות, בכך שזוהי הולכת להיות פרידה. היא חיבקה אותו חזק מאוד; אלפי לא רצה לעזוב אותה. “אהוב שלי, אני נוסעת וחוזרת.” הסבירה לו. אלפי הפסיק לחבק אותה, כנראה משום שרצה לראות אותה פעם שנית.
“הכי בקטנה,” אמרה אלה-לי. “כולה קפיצה לירח וזהו.” היא צחקה, ושמה את ידה סביב צווארו של אלפי. אלפי הרגיש נורא, ורצה שנעמי, אמו, כבר תחזור עוד לפני שנסעה. “רק תיזהרי,” הוסיפה. שמעתי שיש מה זה ג’ט-לג בחזור.” גורי צחקק קצת.
נעמי, כנראה, הייתה יותר רצינית, כיוון שעוד פחות מדקה לא תראה יותר את משפחתה
לפחות לשלושה ימים. “ללי, אני רוצה שתשמרי על אח שלך, או-קיי?” אלה-לי הנהנה ברצינות גמורה. “אני סומכת עלייך.” אמה הוסיפה. בתה הנהנה בשנית.
“אתם תמיד בלב שלי,” אמרה נעמי למשפחתה לסיום. אלה-לי, אלפי וכמובן שגם גורי, עמדו לבכות, אך לא מהתרגשות. “אני אוהבת אתכם.” אמרה.
“נעמי, צריך לזוז.” אמר בועז תבור והפסיק את הפרידה המרגשת; הוא סימן בידו שאין ברירה אחרת. בועז עובד בסוכנות החלל הישראלית והוא, למעשה, המנהל של כל הטכנולוגיה הזאת. הוא עמד ליד המכונית וסימן לנעמי שתבוא.
אוטומטית נהיה חיבוק אחרון בין המשפחה, אך לא היה מספיק זמן. נעמי עזבה את משפחתה, נכנסה למכונית באיטיות, וסגרה את הדלת. המכונית התחילה לנסוע ללא הרף; המשפחה נפרדה, ולא היה להם מושג לכמה זמן הפרידה הולכת להיות.

החממה: פרק 1
הבחינות הגורליות

כעבור יום התקשורת בטלוויזיה הייתה מעודכנת למדי, כך שלא יכלו להיות פחות מכך: “נעמי רשף, רק בת ארבעים ואחד, בדרך לעשות היסטוריה. מי שהתאהבה בחלל עוד בתור נערה, אחרי שגלתה במקרה מטאור בן מיליוני שנים, מי שהייתה טייסת הקרב הראשונה בתולדות חיל האוויר, דוקטור לפיזיקה, ומאתמול – האסטרונאוטית הישראלית הראשונה.

שלושה ימים לאחר מכן
“המסע ההיסטורי נמשך שלוש יממות.” הטלוויזיה בבית משפחת רשף הייתה דלוקה על ערוץ שתיים, והם הזמינו חברים, קרובי משפחה שישבו מול הטלוויזיה, על הסלון המרווח ועצרו את נשימתם על הכתבה על חברתם, ואפילו יותר מכך – אשתו של גורי, ואמם של אלה-לי ואלפי. הכתבה לא נעצרה, וחברתם של נעמי הופתעו מכך שהרגע אמרו דבר מה, שכל רגע הוא קורה גם עכשיו. “אתמול, מדינה שלמה עצרה את נשימתה כשנעמי צעדה על אדמת הירח.” תמונה המראה את נעמי על הירח, הובילה למחיאות כפיים רבות מכל האנשים שהיו על הסלון. “אנחנו נמצאים רגעים ספורים לפני הנחיתה. בעוד כדקה תיכנס המעבורת אל האטמוספרה, בדרכה חזרה אל אדמת כדור הארץ, אל מנחת צבאי מיוחד, לא רחוק מאילת…”
באותו הזמן אלה-לי חילקה לכל חבריה ומשפחתה הנותרה בסלון משרוקיות, ואמרה: “או-קיי, כשרואים אותה בשמיים אני רוצה שתעשו רעש שיגיע עד אליה, או-קיי?”
כולם הנהנו, בזמן שהחדשות אינם פסקו. “…אנחנו אמורים לראות את המעבורת ממש עוד שניות אחדות.”
“ששש, היא תכף באה! ששש.” אמר אלפי ברצון עז לראות את אמו בשנית.
“והנה, אנחנו מבחינים במעבורת בדיוק בזמן המיועד. נעמי רשף, בדרכה חזרה אלינו.” כל האנשים הריעו, מחאו כפיים ונשפו במשרוקיות שקיבלו.
לפתע, בפתאומיות רבה, המטוס הנראה בשמיים התפוצץ באש חזקה, שראו אותה כולם. לבם של גורי, אלפי ואלה-לי נקפא עד מאוד. כעבור שניות אחדות שאלה אלה-לי, “אבא, מה זה?” גורי לא ענה; הוא היה בהלם. חבריה של אלה-לי ושל אלפי הסתכלו עליהם, ולאחר מכן התבוננו שנית בטלוויזיה.
“אנחנו מנסים בדיוק כמוכן להבין מה אנחנו רואים.” פניה של האישה שאמרה את כל החדשות, ושמה מיקי סיוון, אינה היו כבר שמחים. “אנחנו רואים יחד אתכם את המראות.”
מבטם של אלה-לי ואלפי הצטלבו בעיניים דומעות. מיקי סיוון המשיכה, “ברגעים כאלה, אין הרבה מה לומר.”
אלפי ואלה-לי יצאו בפתאומיות מהבית והסתכלו למעלה, לשמיים. אלפי שם את ידיו על ראשו, ואלה-לי עדיין הייתה בהלם. “לא, זה לא קורה!” חשבו שניהם. הם התחילו לבכות, ואלה-לי שמה את ראשה על כתפו של אלפי. הם התחבקו חזק מאוד, והסתכלו על השמיים.
בשמיים לא היה נראה דבר, אפילו העננים התחבאו אי שם, ומשפחתה של נעמי הבינה עד מהרה, כי אבד נפש מן המשפחה.
***
עשרה חודשים לאחר מכן
היה זה ערב באותו היום, סביב השעה תשע. תקליט מיוחד התנגן בחדרה של אלה-לי. לידו הייתה תמונה של אלה-לי מתחבקת עם נעמי, אמה. חברתה, העונה לשם משי, הייתה על מיטה של אלה-לי ושיחקה באייפון. לידה הייתה אלה-לי עומדת עם מטרייה הנוטה על צדה, והיא שיחקה כאילו היא מנגנת בגיטרה. הן לא היו היחידות שהיו בחדר; גם אוריה, חבר טוב שלהם, היה על פוף, שם רגל על השולחן והיה בלפטופ של אלה-לי. משי, אוריה ואלה-לי הם החברים הכי טובים שהיו אי פעם; הם תמיד היו נפגשים אחד עם השני ומדברים על כל מיני דברים. משי הייתה עם שיער חלק וחום כהה, ואוריה היה עם שיער מתולתל, קצר ובצבע ג’ינג’י או חום מאוד בהיר. אוריה הסתכל על אלה-לי בהבעת פנים כאילו היא לא יודעת מה היא עושה.
באותו הזמן, נזרק כדור כדורסל לסל העומד בצפיפות והקרוע, ונקלע. אלפי כדרר שוב
ושוב את אותו הכדור, על מנת להתקבל לבית ספר מיוחד, העוסק בחלקו בספורט. הבחינות היו בקרוב מאוד. אלפי כדרר בין רגליו וקלע שנית לסל.
“אולי די כבר עם החריקות האלה?” צעקה אלה-לי לאחיה אלפי בין החלונות.
“שתקי!” צעק אליה אלפי בתגובה.
“יואו, לא יאמן.” אמרה אלה-לי בזמן שהתיישבה ליד אוריה. “הילד הזה מבזבז את החיים שלו על לזרוק כדור דפוק לתוך איזה חישוק דפוק והכול כדי להתקבל לאיזה בית ספר דפוק.”
“לגמרי.” ענתה חברתה, משי, בחוסר מעש.
“בית ספר למנהיגים, עאלק.” אמרה אלה-לי והתחילה להתעצבן. “בית ספר לשטיפת מוח,” הוסיפה החלטית.
“קפיטליסטים,” הסכים איתה אוריה.
“לגמרי.” משי לא ממש תרמה לשיחה.
מאחורי החלון המשיך אלפי בעבודתו הקשה. הוא הוסיף לספורטיביות שלו שכיבות סמיכה. לאחר מכן הוא נעמד מיד והמשיך לכדרר. הוא התחיל להזיע, אבל ללא ספק זה אינו הפריע לו כלל וכלל.
“והכי מעצבן זה, שהוא עושה את זה “לזכרה של אימא”. לא, תודה בזה שאתה חתיכת אינפנטיל תחרותי ואל תפיל את זה עליה.” אלה-לי הוסיפה לטענות הרבות שלה, וסימנה במהלך המשפטים שלה תנועות נוספות עם הידיים.
“תגידי, מה אכפת לך?” משי התיישבה והפסיקה את המשחק. “הוא הולך להיות בפנימייה שלו עם כל המורעלים החננות…”
“והקפיטליסטים,” אמר במהירות אוריה בהסכמתה של משי.
“תודה, אוריה.” אוריה חזר לשחק בלפטופ. משי לא פסקה; “ואת בינתיים שוברת את הקיר בין החדרים שלכם ועושה לך סוויטת פאר. פה, נתקע מיטה זוגית,” משי הצביעה ליד המקום בו אוריה ואלה-לי התיישבו והמשיכה במהירות. “פה נתקע פינת זולה,” היא הצביעה לעבר הקצה השני של החדר. “ופה נתקע את אוריה.” משי הצביעה על מקום ליד ‘הזולה’. אלה-לי ואוריה צחקו כעבור כמה שניות מתמשכות; גם משי צחקה.
“סוויטה? או-קיי.” אמרה אלה-לי בזמן שדמיינה איך הכול ייראה והתלהבה. “יאללה, אלפי, להתאמן! מחר במבחנים אני צריכה אותך חד!”
“סבבה!” אלפי ענה לה מהר. אלה-לי שמעה את הקול החלש צועק.
“אחלה רעיון, מש.” אמרה לה אלה-לי.
“בכיף. תקראי לסוויטה על שמי.” משי אמרה וחייכה אליה. אלה-לי ואוריה צחקו בקולי קולות.
בזמן שמשי, אלה-לי ואוריה ישבו, התבטלו ופטפטו, אלפי אינו החמיץ כל שנייה אחת חשובה, והמשיך לכדרר שוב ושוב ועוד הפעם לזרוק לסל, אך החטיא.
“שיט! שיט! שיט!” אלפי זרק את הכדור לידו. הוא לקח פעם נוספת את הכדור וניסה לקלוע, אך החטיא בשנית. הכדור חזר אליו במהירות רבה ואלפי, בתגובה בלי לחשוב, בעט בכדור הכדור סל חזק ככל שיכל ופלט אנחה.
הכדור פגע בדיוק על התקליט שנשמע בחדרה של אלה-לי.
“יואו! אלפי!” צעקה אליו והלכה אל החלון. אלפי בא אליה. “זה היה תקליט משנת 73. גרסה מקורית של “דארק סייד”! לא מוכרים כאלה יותר!” אמרה לו מהר אלה-לי פנים אל פנים.
“אולי כי אף אחד חוץ ממך כבר לא שומע את המוזיקה הזאת?” אמר לה באותו הטון שדיברה אליו. “איפה הכדור שלי?!”
“תירגע, אלפי. מנהיג צריך לשמור על קור רוח, לא?” חייכה אליו ברשעות.
“מצחיק,” גיחך אלפי, ונהיה רציני במיידי. “מזל שאימא לא פה לראות אותך תקועה בחדר עם החברים המטומטמים שלך, לא עושה כלום עם החיים שלך!”
“אולי תפסיק להכניס את אימא לכל דבר שעולה לך לראש?!” אלה-לי הגבירה את קולה.
אלפי ענה לה. “אני אעשה מה…”
“אולי די כבר שניכם?” אמר גורי וניסה לפייס ביניהם. אלה-לי ואלפי סובבו את ראשם אליו.
גורי הלך משם בזמן שקיווה לעצמו שיבינו אחד את השני, ואולי גם אותו ולא יריבו.
אלה-לי ואלפי שתקו בתגובה.

החממה – חלק ראשון
דרוג הסיפור 4.9 | 7 מדרגים

תגובות (9)

אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני קוראת סיפור שלך…
התרשמתי. כתיבה טובה ומעניינת. כל הכבוד, בהצלחה בהמשך(:

17/10/2015 15:17

    תודה רבה =]

    17/10/2015 15:30

וואו.. אין מילים. החממה זאת הסדרה האהובה עליי, ועכשיו כתבת אותה כספר, פשוט מדהים!

17/10/2015 16:38

    תודה רבה רבה [=

    17/10/2015 16:41

מדהים! כל כך אהבתי ! מחכה לחלק השני !

17/10/2015 19:47

    תודה רבה, אעלה את החלק השני מחר :)

    17/10/2015 19:49

לא ראיתי את הסדרה ועדיין התאהבתי

18/10/2015 09:16

כתוב ממש יפה. ממש מכניס לאווירה

18/10/2015 09:16

    תודה רבה :)

    18/10/2015 14:42
17 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך