יום אחד, כשתהיי בת עשרים.

14/03/2016 804 צפיות אין תגובות

״עוד לא.. יום אחד- כשתהיי בת עשרים, נשב, נדבר, ואת תביני הכל״
אמא אמרה לי והורידה את המבט.
ראיתי את הפחד שלה והרצון לדחות את הקץ לנצח, אולי זה מה שגרם לה כאילו סתם לזרוק איזה גיל שנראה כאילו הוא מרחק עידנים מאיתנו. אבל בתכלס? לפני שנשים לב נהיה שוב באותה מסעדה חשוכה בשולחן הקבוע שלנו עם הקינוח הקבוע שבא עם הזיקוק, והפעם חוגגים לי יום הולדת עשרים. ואז מה היא תעשה? באמת תפתח הכל? הרי אין גיל לשמוע ״כן. בגדתי באבא שלך. כן, זה בגללי. זאת אני שבמו ידיי הרסתי לך את כל מה שחשבת עליי..״ אין גיל מתאים לספר לי את הדבר הכי מרעיד עולמות ששמעתי, ולהיות מופתעת שאני כבר יודעת. ובכל זאת..
אני זוכרת אותך מספרת לי. עשית לי מעין משחק ניחושים.. זה היה נורא. לא ראיתי את זה ככה אז, אבל בדיעבד אני לא מבינה מה עבר לך בראש. או לי, ששיתפתי עם זה פעולה.
עוד אני זוכרת שכשהבנתי את המשמעות
את הימים ההזויים שאחד מכם היה נעלם לשעות שלמות והיינו מבלים רק עם אחד ההורים.. ודאגתי. דאגתי לאבא.. יואו, כמה שדאגתי לו. כל פעם שהיה יוצא הייתי שואלת לאן. הייתי כל כך תמימה. לא הבנתי את המצב, וכשתמיד התחמק בתשובה הייתי באמת בטוחה שהוא הולך ושהוא לא יחזור. שהוא ילך לפגוע בעצמו. תמיד הייתה לי את המחשבה הזאת. כי בתור ילדה ברור שזה היה נראה לי מעשה מהשטן מה שעשו לו.
התחלתי להבין. אני זוכרת ששאלתי בהיסוס את אח שלי אם הוא מבין שזאת בגידה. הוא אמר שכן ו״אז מה?״. אני חטפתי שוק
גם הוא חושב שזה בסדר? מה קורה פה?
הייתי בת 14.
״אני לא רוצה שתשב קדימה״
״הם המשפחה שלי״
אמא עוברת למרתף
טוב, זה רציני..
אני זוכרת את הדרך אל סבתא.
את הנסיעה במכוניות נפרדות.
זוכרת את עצמי שואלת את אמא מה עם כל זה, ובטוחה שאני הולכת לשמוע משהו בסגנון אוי זה סתם שטויות מה את דואגת. ושוב, טועה. ושוב שוק
זוכרת שסיפרת לי שאבא גילה. שהוא חיטט במיילים.. ואני לא הבנתי איך זה הגיוני בכלל, איך מגיעים למצב כזה. ואני מלאת כעס ולא יודעת מה לעשות איתו.
הגענו, והכל מוזר. אמא נפרדה מסבתא (אמא של אבא).
למה את נפרדת? למה? ולמה הכל כל כך ברור ורשמי ודרמטי? בואו נחזור להיות משפחה!!!
אני זוכרת את האווירה העצובה, של סוף באוויר. את אמא כל כך נסערת שביקשה ממני לרדת איתה למטה למרפסת ולא יכלה להירגע.
נגמרה תקופה.

ומה מיוחד כל כך בגיל עשרים?
למה לא 18? למה לא 21?
זה מה שהיא תמיד אומרת כשאני שואלת אותה על אבא. או על משהו שלא מתאים לה לדבר עליו. שזה בדרך כלל פחות או יותר מסתכם באבא.
אני חושבת שמשהו בי בחיים לא יסלח לה.
בסתם שיחה שעלתה בין כמה חברות, לא הכי קרובות, העלנו את הנושא של בגידה בתוך נישואים. אמרתי שאני חושבת בתיאוריה שלא אוכל לסלוח. הם אמרו לי בביטחון שכן, שאני אסלח.
לא מבינה את הודאות. למה? למה בעצם לסלוח?
למה לסלוח על פירוק החיים הקודמים שלי, ואפילו שהיא בנתה חיים חדשים וככ מדהימים ומכובדים, לא הייתה לה את הזכות לקחת לי ככה את החיים שכל כך אהבתי מבלי לבקש.
לערער לי את כל מה שאני מכירה. לשנות סדרי עולם. להחליף את המוכר והטוב בחדש והמפחיד. להתחיל חיים חדשים.

יום אחד, כשתהיי בת עשרים.
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך