shlomi
אני לא בטוח לגבי הסיפור הזה. כתבתי אותו היום, אחרי שלא כתבתי משהו שהוא לא הפאנפיק של פרוזן כבר כמעט איזה שנה. כרגיל, כל תגובה תהיה נחמדה, גם כזו קולטת. מקווה שתיהנו. :)

לילה נפלא

shlomi 17/04/2017 339 צפיות אין תגובות
אני לא בטוח לגבי הסיפור הזה. כתבתי אותו היום, אחרי שלא כתבתי משהו שהוא לא הפאנפיק של פרוזן כבר כמעט איזה שנה. כרגיל, כל תגובה תהיה נחמדה, גם כזו קולטת. מקווה שתיהנו. :)

האור ריצד ברחבי העיר תחתם. כבר זמן רב נראה שהוא מחליף את אור הכוכבים מעלה, שנעלמו והופיעו לסירוגין בין הבהובי הנורות הצהובות מטה. חדי התפיסה ביותר – ואחד מהם אכן היה – היו יכולים לראות אותם ולהבחין בהם מבליחים אך לרגע, לפני שנעלמים שוב במעטה כתמתם, כמו עולים השמים עצמם באש.
צלילים עמומים של מוזיקה עלו מעלה – הקורבן הטוב ביותר שניתן לעלות לאל. קולה המתגנב של חצוצרה על גבי מכות קלידים בכל מנעד הצלילים, יחד עם תנודות מיתריו המהירות של הקונטרבס וליטופו של הסקסופון. רקיעות הרגליים ומחיאות הכפיים של האנשים למטה עלו כמקצב יחיד, מלווים בקולה העולה ויורד של אישה.
“איזה ערב נפלא”, חייך אחד מהם. הוא ישב על שפת הצוק, רגליו משתלשלות ומתנדנדות באוויר, מבטו נישא אל עבר העיר הפרוסה לפניו, וגבו מופנה אל חושך מוחלט. מעיניו השחורות-כמעט נצנצה העיר, על כל פשטותה וגדולתה – משדות החיטה היבשים הרחק במזרח, עד קו החוף המרומז במערב, דרך בתים בהם מתגוררים אנשים עניים ועשירים, בוגדים וג’נטלמנים, זונות וגבירות. שיערו השחור התבדר קלות ברוח הקרירה שעלתה מהמערב ונשאה על גבה ריחות של מאכלים שונים ומגוונים, שלא הצליח לשים את ידו על אי אילו מהם. “הלא כן?” הוסיף.
חברו שתק לצדו, ורק שאף את האוויר לריאותיו, רעב קל מתגנב לבטנו מניחוחות האוכל. שיערו החום והסבוך היה נעים למגע, והוא נהנה מחברתו וליטופו של הראשון. הוא הביט בכוכבים נגלים ונחבאים, והרגיש סחרחורת קלה. מה גם שהיה צמא מעט, אבל הרגיש שחברו נחוץ לו יותר מאשר סיפוק צרכיו שלו.
“אתה צודק”, השיב הראשון והעביר את ידו על ראשו של השני. “זה אכן לילה מוזר בשביל שדברים כאלה יקרו בו.”
שוב שתיקה ארוכה. השני עצם את עיניו למגע ידו של הראשון ושכב על גחונו. הוא עבר להביט בעיר, וקולות המוזיקה נשמעו מוזר באוזניו, מאחר שלא הצליח לזהות את מקורם.
“מה אני עושה?” החזיר את הראשון את ידו לחיקו, קיפל את ברכיו אל חזהו וקבר את סנטרו ביניהן, חיוכו נמחק. “הרי אתה רק כלב. אתה לא מבין בדברים האלה.”
‘ואתה רק ילד. יש לפניך עוד חיים ארוכים’, רצה להשיב הכלב, אבל כל אשר יכול היה לעשות בשביל לתקשר עם בעליו היה להרים את אוזניו ולהביט בו עמוקות, בתקווה שיבין.
אמנם המסר לא עבר אל הילד, אבל מבטו המחייך-לכאורה של הכלב הגניב את החיוך חזרה אל פניו. הוא ליטף אותו בשנית וחזר להביט הלאה, אל האופק. ובעקבות עיניו, מבטו של הכלב.
הם ישבו ככה עוד כמה דקות, רק המוזיקה המתחלפת, המתפתלת באוויר, מהווה להם לקולם. היא עברה מקצב מהיר לאטי – החצוצרה גאתה בעצב על שאר הכלים, וקול האישה הפך עמוק יותר, בעוד בלדת ג’אז נוגעת ללב נשמעה מתחתם.
שניהם חיכו עד שהצליל האחרון, מתמשך עד אין קץ, יגווע מן העולם. לאחריו באו משיכות אף והתייפחויות מן הקהל – הייתה זו אישה מוכשרת למדי, וחצוצרה מבריקה להפליא. מחיאות כפיים חלושות שחששו לפגוע באווירה הקדושה מעט שנוצרה. אכן, מוזיקה הייתה הפולחן הטוב ביותר שיכלו בני האדם להציע לאלוהיהם.
“מה נעשה הלאה, אה, חבר?”
‘מה שאנחנו תמיד עושים – נשרוד.’ הכלב ליקק את ידו של הילד פעם אחת, מותח את ראשו אליו. הוא נפנף פעם אחת בזנבו, מפריח את זרעי הסביונים הלבנים שצמחו באביב. הייתה זו עתו של בוא הקיץ – זמנם של אלו חלף.
“מי חשב שבמקום כזה יתחולל דבר כה נורא. הם שם למטה… הם לא מודעים למה שקרה. הם ממשיכים בריקודיהם ושבחם לאלוהים, ואילו הוא הרגע בגד בנו.”
‘אין זו אשמתם. אתם תמיד הייתם עיוורים לצרות של אחרים.’ הוא נבח חלושות, כאילו התריס כנגד השמיים המתעתעים וצרות ראייתו של האדם.
כמה אורות נכבו ברחבי העיר. הייתה זו שעה מאוחרת, אבל הילד לא ידע מדוע החשכה באה. האם באה עליהם בגלל שרצו הבריות לישון, או למען הסתרת דברים כאלו או אחרים. זו עיר קטנה – ודאי מחר כולם ידעו. אם יבוא המחר.
“אתה ודאי אינך זוכר”, פנה הילד חזרה אליו, ועל פניו התנוסס מבט מוזר – מן שלוב לא מוגדר של כאב וזיכרון מתוק. שפתו התחתונה רעדה מעט ועיניו הפכו לחות, כשקולו הקטן פרץ מפיו: “אבל הם לקחו אותו מהשדה, כולך קטן ופגוע. לא אכלת במשך כמה ימים, והפרווה שלך הייתה גזורה באופן מזוויע, שזורה בחיטה מתה ונבולה.”
‘האמן לי – אני זוכר טוב מאוד. פחדתי, אבל ידעתי כי אתם הייתם הסיכוי הטוב ביותר שלי. הייתי על סף מוות, ורגע אחרי זה שכתבי במושב האחורי של הטנדר, ומוזיקה התגנבה לאוזניי. מעולם לא שמעתי כמותה לפני כן, אבל היא הייתה נעימה, כמו מגעם בכל הימים שלאחר מכן.’ הכלב הרצין את פניו והביט ישירות בעיניו של הילד. הוא רצה לנגב מעליו את הדמעות החרישיות, אבל היו לו רק תפרים וניבים, ולשונו הייתה קטנה מלנקות את פצעיו.
“ועכשיו… עכשיו…” הדמעות החניקו את גרונו. הוא קבר את מצחו בין ברכיו, כמו מנסה להיעלם מן העולם, או חושש שמא ישפוט אותו הכלב על רגשנותו.
‘הם אינם.’ הכלב התקרב אל הילד, מניח את ראשו על כתפו. ‘איני יכול לבכות, אבל דע לך שאני אתך, כמהה למגעם של הורייך פעם אחת נוספת.’
העיר כבתה אט-אט, תושביה נופלים לשנתם העמוקה, מוטרדים אך רק לגבי יום המחר. זה אחר זה, נכבו האורות, ונדלקו הכוכבים. על כל נורה שנדמה ונפלה לשחור, גלקסיה הופיעה בשמיים. עם כל חלון שהתעמעם, התגבר האור הלבן והזך על העולם, נקי ולא מטיל שום מאמץ על העיניים.
הרוח המערבית שעלתה מן הים השיטה את העננים השחורים הלאה במסלולם מעל העיר, וחשפה את כולה לאור הבהיר. פרטים נגלו בלילה – פרטים אשר נסתרים באור היום. חבורות חברים חזרו כל אחד לביתו אחרי ערב מהנה; זוגות נכנסו למיטותיהם אחרי יום עבודה ארוך, כמעט ואינם מכירים אחד השני יותר, ורק הטבעות על ידיהם מורות על קשרם הקלוש שעוד נותר ביניהם; נשים אחרות התירו כל קשר שעוד נותר להן לחיי שלווה, ועשו את דרכן לעוד לילה חסר חן, כשפניהן נעוצות ברצפה הקרירה, תחת שמיים מלאי תקווה. ומבין כל אלו, רק אור אחד נותר, באותה מסבאה רחוקה, של אישה ולהקה שאינם עוד על הקרקע.
הירח נחשף במלוא הדרו והטיל את אורו הבהיר ביותר על העיר. גלים כסופים נצנצו במרחק במערב, וחיטה זהובה במזרח; ובאמצע – חושך, מלבד היישר מתחתם.
‘קדימה, ילד. הסתכל. האין זה מחזה מרהיב?’
הילד, כמו סופסוף שמע את קולו, הרים את ראשו והביט אל העיר, ועיניו הרטובות נפעמו. הוא הסיט את שערו מעל מצחו, ועורו הכהה זהר. פיו עדיין רטט מעט, אז הוא נשך את שפתו התחתונה; או שאולי היה זה בשביל להחניק חיוך?
“אכן, לילה נפלא”, חזר בשנית.
‘בהחלט, ילד. בהחלט.’
הם קמו והלכו בשקט הלאה, הרחק מן המוזיקה המענגת, אל עבר החושך שבלילה.

לילה נפלא
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך