oliv
טוב, אז שמעו. אני עושה סדר בשיט שלי ומצאתי סיםור שהוא הסיפור הקצר השני שכתבתי כל החיים שלי. אני רואה פה כל מני רגעים שכתובים גרוע ובכללי מניחה שלא ממש מזהים את הסגנון שלי. בקיצור בהצלחה ואשמח לתגובות..אגב למי שמסיים את הסיפור ורק למי שמסיים אותו ולא לפני יש לי הודעת פרשנות: מה שמעניין לדעתי בסיפור זה שאי אפשר להאשים את לנויצר בעצם. והוא מייצג משהו. וגם תונרקס מייצגת משהן אחר. מעניין אם תעלו על זה. אבל אסור לדעת את זה לפני הקריאה.

לנויצר ותונרקס

oliv 10/04/2018 332 צפיות 5 תגובות
טוב, אז שמעו. אני עושה סדר בשיט שלי ומצאתי סיםור שהוא הסיפור הקצר השני שכתבתי כל החיים שלי. אני רואה פה כל מני רגעים שכתובים גרוע ובכללי מניחה שלא ממש מזהים את הסגנון שלי. בקיצור בהצלחה ואשמח לתגובות..אגב למי שמסיים את הסיפור ורק למי שמסיים אותו ולא לפני יש לי הודעת פרשנות: מה שמעניין לדעתי בסיפור זה שאי אפשר להאשים את לנויצר בעצם. והוא מייצג משהו. וגם תונרקס מייצגת משהן אחר. מעניין אם תעלו על זה. אבל אסור לדעת את זה לפני הקריאה.

לנויצר הביט בשמיי הלילה אדיש לריקנות התמידית שמלאה אותו תמיד, מביט באור הירח היפיפה המשתקף בזגוגית עיניו הריקות. הוא לא התפעל מיופי השמיים אף פעם. למעשה הוא לא זכר את הפעם האחרונה בה התפעל ממשהו בכלל.
רגע לפני שנרדם הוא ידע. הוא גם ידע שהוא היחידי שיודע. הוא תמיד היחידי שיודע והוא גם תמיד הבין זאת. זה אף פעם לא עזב אותו, זה כבר היה חלק ממנו. למרות שידע, הוא הלך לישון חושב על כלום כמו כל לילה.
מה שהרגיש כשנייה בלבד לאחר שעצם את עיניו, התברר לבסוף ללנויצר כשעות כיוון שאור היום סנוור קלות את עיניו.
הוא לא היה רעב. הוא כמעט אף פעם לא מרגיש רעב. הדחפים שלו הוקטנו עד כדי כך בעקבות ידיעותיו, שכבר בקושי הרגיש שהוא צריך משהו יותר.
הוא ירד מטה והביט בהוריו יושבים ליד השולחן לא מרימים מבט וחשב לעצמו שאילו היו יודעים מה שהוא יודע, היו וודאי פורצים בצווחות כאב משתטחים על הרצפה בבכי מר מתענים. אבל אין להם מושג.
הוא יצא החוצה מביתו והביט בשמים המלאים עננים שכבר הספיקו להפוך מתחילת הבוקר עד עכשיו לאפורים וחש ברוח הקרירה חודרת לעצמותיו. אבל לא היה לו אכפת. אפילו לא הצליח להרגיש את הקור. הוא ידע, ושום דבר אחר כבר לא היה משנה.
גם כשישב בכיתה ולא טרח להקשיב לדברי חסרי הערך של המורה חשב על כך. אי אפשר להפסיק, זה פשוט היה שם- עמד במוחו מסרב לעזוב כי הוא ידע. סוד עמוק ואפל שכזה בחיים איש עדיין לא פגש ומי שפגש התאבד. זה עמוק מידי, וכואב מידי. החשיבו אותם כמשוגעים, האנשים שידעו. חשבו שהם מדברים שטויות, אבל האמת הייתה שאשפזו אותם במוסד והביאו להם סמים, רק כי פשוט איש לא רצה להקשיב. איש לא רצה להקשיב לאמת הצורמת.
ורק עכשיו הבחין לנויצר בזוג עיניים הירוקות שננעצו בו. הוא החזיר להן מבט וניסה לדמיין את הטרור והאימה שוודאי היו בהן אילו היו יודעות. משום מה הוא לא בדיוק הצליח. הן היו נראות אמיצות ללא פחד וזה היה קשה לדמיין בהן פחד, אך הוא ידע שהוא קיים. והוא ידע שרגע לפני שהעיניים הירוקות האלו ימותו, הוא יוכל למצוא בהן את המבט הזה שחיפש.
הזוג עיניים הירוקות הסתובבו וחזרו להביט במורה. זו הייתה תונרקס. שיערה החום המדורג היה פזור בפשטות על שכמותיה. אבל ללנויצר לא היה אכפת ממנה יותר מידי, כי הוא ידע והיא לא.
תונרקס הייתה ילדה מוזרה. היא לא הייתה מדברת הרבה, אבל אם הייתה מדברת מילותיה היו נשמעות מעט מוזרות ובוגרות מידי לאוזניים של ילד רגיל או אפילו לאוזני מבוגר. היא לא התבוננה על העולם מנקודת המבט שאנשים אחרים התבוננו, אך היא גם לא הסתכלה על העולם מנקודת המבט של לנויצר. אז ללנויצר לא ממש היה אכפת ממנה אם כי רק לא ממש.
הפסקה.
“אז על מה אתה חושב?”
תונרקס ולנויצר היו לבדם בכיתה. הם הושארו שם, אך מבחירה. משום מה הרגליים של לנויצר לא מיהרו לעזוב.
“זה סוד.” ענה.
הוא לא ידע למה הוא טורח לענות או להיות שם בכלל. הרי טוב לא יצא מזה.
“למה?”
הוא הופתע מהשאלה, אבל החליט לענות.
“כי מי שיודע, מת.”
שמץ של סקרנות ניצת בעיניה הגדולות והירוקות.
“אבל אתה לא מת.” הסיקה.
נראה היה שהשתעשעה ברעיון לשם העניין.
“נכון.” הסכים. “אני חיי.”
שתיקה.
“איך?” ביקשה לדעת לבסוף.
הוא הביט בה, אך לא יכול לענות. הוא משך בכתפיו.
דממה. היה נראה שהתעסקה בדבר מה אחר בראשה.
“אני רוצה לדעת.” אמרה לבסוף.
היא לא התעסקה בשום דבר אחר אחרי הכול. לנויצר לא יכול היה להבין למה הוא חש בהקלה ולמה הוא בכלל נגרר לשיחה הזו.
“את רוצה למות?” שאל באגביות.
עכשיו היה טורה למשוך בכתפייה.
“אני רוצה לדעת כל דבר, גם אם זו יוביל למותי.” השיבה לבסוף.
“אז את טיפשה?” שאל.
הוא לא התחרט ששאל, גם אם זה פגע בה.
“לא, זו לא טיפשות. אחרת איזו משמעות יש לחיים בלי האמת?”
היא לא נפגעה.
“מי אמר שלחיים יש משמעות?”
היא הזעיפה פנים. היא לא אהבה את המשפט האחרון הזה ולניוצר רק יכול היה לחשוב עד כמה העם הנשי הוא לא צפוי. לפתע הוא הפסיק לחשוב על זה, והוא הופתע לרעה מהעובדה שבאמת חלפה המחשבה הלא חשובה הזו במוחו. כי הרי הוא יודע את מה שהיא לא.
ומאז אותו היום, ליונצר ותונרקס החלו להסתובב לכל מקום יחדיו. אפילו מחוץ שעות הלימודים. למעשה יותר מדויק יהיה לומר כי ליונצר הסתובב ברחובות ובמקומות ללא מעש ותונרקס אחריו. הוא הופתע מהעיקשות שלה ולא הבין איך כמה מילים שאמר גרמו לה לבוא ככה אחריו לכל מקום. הוא לא שאל את עצמו אם הוא נהנה מזה כי הוא פחד מהתשובה אבל סירב להודות בכך לעצמו.
“למה את ממשיכה לבוא אחריי?” הצליח לשאול לבסוף באחת הערבים שהבחינה בו יוצא מביתו והחליטה לבוא אחריו.
“כי אני מאמינה לך.” השיבה ולא צמצמה את עיניה הירוקות והגדולות למרות הרוח הקרירה הפתאומית שהחלה לנשוב.
היה קר בערב. תמיד היה קר. הוא התיישב על האדמה הקשה והחומרנית והביט בנוף שנשקף עכשיו. הם היו במקום גבוה. הוא ידע שאף בת אחרת לא הייתה מתיישבת על אדמה זו, ובטח שלא בנסיבות האלו. אבל תונרקס כן.
“אני מאמינה לך שיש לך מידע שאין לאף אחד אחר, שאתה מאמין שהוא עד כדי כך משמעותי עד שיגרום וגרם להרבה להמית את עצמם.”
“ובגלל שאני יודע ואת לא, את באה אחריי?” ניסה להבין את ההיגיון.
“בסופו של דבר נתקרב, ואתה תספר לי.” הסיקה.
הוא השתתק. איך היא יכולה בכלל להעז לעלות על דעתה שהוא יספר לה סוד כזה רב עוצמה רק בגלל שתתהלך אחריו לכל מקום. איך היא יכולה לעז לעלות על הדעת שהוא יאפשר לה לדעת משהו שיגרום בסופו של דבר למותה. אבל הוא שתק.
“את מוזרה.” פלט בכעס לאחר עשר דקות של שתיקה.
הוא היה חייב להוציא את מה שהרגיש. כעת הוא לא היה יכול להתכחש לשינו שחל בו. ממתי הוא התחיל להרגיש דברים? הוא הרגיש כעס.
“אה, ואתה לא?” החזירה כאילו כלל לא התכוון לעלבון.
הוא נרגע. הכעס חלף.
“מותר לי.”
הוא ידע שהיא צדקה. גם הוא היה מוזר.
“למה, כי אתה יודע משהו שאחרים לא?” שאלה במעט זלזול.
“כן. בדיוק בגלל זה.” הסכים עימה במלוא הרצינות. “וגם בגלל שאני היחידי שלא מת מזה.”
עיניה הירוקות השתנו כעת. משהו השתנה.
“מה?” שאל.
ההבנה שבאמת אכפת לו מתגובותיה היכתה בו, אבל הוא המשיך עם פרצופו האטום.
“אני שואלת את עצמי למה אתה היחידי שלא מת בגלל זה.” סיפרה.
היא הייתה ערמומית וניסתה לגרום לו לענות על כך בכל מקרה. מזה דווקא לא היה לו אכפת.
“או, אני אמות בגלל זה.” תיקן אותה. “אבל אני פשוט היחידי שיכול לחיות עם הידיעה.”
“למה?” לא התאפקה לשאלה בכל מקרה.
הוא הביט בה. הוא לא יכול להבין למה הוא כל כך נהנה לעשות זאת, אבל לבסוף נכנע ומשך ממנה את מבטו.
“כי אני היחידי שלא מפחד.” זרק, קם והתחיל להתקדם לעבר ביתו.
היא כבר לא באה אחריו. היא הסתפקה בפיסת המידע הזו לבינתיים והתפנתה לבית שלה גם כן. מילותיו עדיין הדהדו בראשה.
לנויצר יושב לו כעת על גבי חלונו ומביט בשמיי הליל. הוא ידע שתונרקס לא תעזוב אותו עד שתקבל את מבוקשה. כעת הוא לא סיפר לה רק כיוון שלא רצה לחזות במותה. הוא ידע שהדרך היחידה לגרום לה להבין כרוחה בזה. הוא שאל את עצמו האם היא תרדוף אחריו לנצח.
מסתבר היה שגם היא שאלה את עצמה את אותה שאלה כאשר באחד הימים כבר בסוף השנה היא העלתה שאלה דומה.
“מתי אני אדע את האמת?”
הם ניהלו כבר שיחות דומות בנושא, מעניינות כולם. היה לו קשה להודות בכך, אבל הם באמת התקרבו ומשהו השתנה בו בעקבותיה. פתאום היא נהייתה חשובה.
“כשתמותי.” השיב והביט בה.
הוא היה מאוהב.
היא חשבה על כך.
“אבל אני רוצה לדעת לפני.” התחננה.
ללנויצר לא היה אכפת מה היא רצתה. כל מה שהיה לו אכפת זה שהיא כאן איתו. הוא משך בכתפיו.
“אתה באמת לא הולך לספר לי.” הסיקה, פגועה.
הוא תהה אם לאשר, כי הרי עמוק בפנים לא רצה שתתייאש.
“אני רק מגן על החיים שלך.” ניסה להסביר לבסוף.
“אני לא צריכה שיגנו עליי.” התרגזה. “כל מה שאני רוצה זה את האמת, לא משנה כמה סבל זה יגרום. אני חייה בשביל זה, ואם אין לי את זה- אז עדיף כבר למות.”
ובמילים האלו, תונרקס קמה והתרחקה ממנו. היא יותר לא הלכה אחריו. הוא יותר לא פגש בעיניה הירוקות והגדולות בוחנות אותו. הוא יותר לא דיבר עימה ולא היה צריך לנסות לשכנע אותה שעדיף לה בלי לדעת את מה שהוא יודע.
המילים של תונרקס נחרטו בו עמוקות. הוא נעשה קריר. הוא חשב על המילים האלו כל יום לפני שהיה הולך לישון, וכל יום כאשר היה קם בבוקר. הוא גם היה חושב על המילים האלו כשעיניו היו נעצרות עליה בשיעור, או כשהיה נזכר בה סתם כך.
היה לו קשה להאמין שהעדיפה למות מאשר לחיות בלי לדעת הכול, אבל לבסוף הבין שהוא צריך ללמוד לקבל את זה. היא שונה מכל שאר האנשים בעולם. ועתה, כבר שלא התהלכה מסביבו ואנוכיותו לא שלטה בו הבין כי כבר לא יכאב לו לספר לה את הסוד כמו שכאב לו קודם לכן.
לבסוף הוא הבין עם עצמו שאם הדבר הזה כל כך חשוב לה לדעת ואם באמת אכפת לו ממנה, עליו לספר לה את זה גם אם זה יכאיב לו. הרי זה מה שהיא רוצה, היא זו שבחרה במוות.
הוא התקרב אליה בהפסקה וביקש להיפגש. היא הביטה בו שואלת בשביל מה. הוא ענה שהוא החליט לגלות לה. לפני שחייכה, עיניה המסוקרנות דרשו לדעת מה שינה את דעתו. הוא אמר לה שהוא יסביר לה הכול כבר כשיפגשו ויהיו לבד. הוא הציע לה לפני הפגישה גם להיפרד מאנשים שהיא אוהבת, אבל הוא גם ככה ידע כי היא לא הולכת לעשות זאת, כי היא בדיוק כמו כולם לא מאמינה שהוא באמת תמות. אם היא הייתה מאמינה אין שום סיכוי שבעולם שהיית מבקשת לדעת, כי היא כבר הייתה יודעת וזה היה עוצר בעדה.
באותו היום, הוא לא ממש ציפה לפגישה. היה בו חלק שלא רצה שהיא תיקרה, אבל הוא הבין שאין ברירה. הוא לקח את החפץ עטוף הבד שהיה במגירה שלו כל אותו הזמן ושם בכיסו. הוא ידע שהגיע הזמן.
הוא הגיע לנקודה שבה היה אמור לפגוש אותה. היא הגיעה בדיוק בזמן לבושה לבן מחייכת אליו. הוא חייך אליה חיוך עצוב. אילו רק ידעה.
הוא בכוונה בחר מקום ריק מאנשים. הוא ידע שאם היא הולכת למות אז זה צריך להיות במקום שבו זה לא יחולל מהומה.
“אז מה זה?” שאלה כשלא אמר דבר.
היא הייתה פשוט יפה מידי מכדי למות, אבל הוא הזכיר לעצמו שגם ככה אין ליופי ערך בעיניו. גם כשתמות הוא יוכל להתבונן בה או בתמונות שלה, למרות שכשהיא חייה היופי הרבה יותר רב עוצמה.
“את כבר יודעת את זה.” השיב.
“את מה?” לא הבינה.
“את הסוד שלי.” ענה.
היא עיקמה את האף.
“אז אם אני יודעת את זה, למה אני לא מתה?” דרשה להבין.
“כי את יודעת את זה כבר. כולם יודעים את זה כבר. אבל את בדיוק כמו כולם עדיין לא מבינה מה זה אומר.”
“ומה זה אומר?” ביקשה שיסביר.
“בשביל לגרום לך להבין מה זה אומר ואת כל ההשלכות של זה, אני צריך לעשות לך משהו.”
הוא הרגיש איך השפתיים שלו מתייבשות, ורק אז הבין עד כמה הוא לא באמת רוצה לעשות את זה. אך הוא חייב.
“אז תעשה.” ביקשה בקלילות.
“את בטוחה?” קיווה שתחזור בה. “את תמותי אחרי שאעשה את זה.”
לא היה נראה שיש בה ספקות. היא כל כך רצתה לדעת מה זה.
“כן.” ענתה את מה שכבר ידע שתענה.
הוא התקרב אליה לאט. היא לא נסוגה, ופשוט המשיכה להביט בו. אחר, אחז בחפץ העטוף בד שהיה בכיסו. החפץ היה כבר והכביד עליו כל אותה הדרך. הוא אמר; “הלוואי שלא היית מבקשת ממני לעשות את זה.” ולאחר מכן הוציא את הסכין שבכיסו, ותקע אותה בליבה.
עיניה התעוותו בכאב, והיא מעדה אחורנית ונפלה. הוא ראה בעיניה את ההלם, את הפחד הנורא וכל מה שהיה לו כל כך קשה לדמיין עליה בפעם הראשונה שנפגשו עינם.
“מה…?” הצליחה להוציא בהפתעה גמורה מבין שפייה.
היא נאנקה, ודם יצא מפיה. הוא ידע שאין לו הרבה זמן להסביר את עצמו.
“זה מה שכולם שכחו. שנמות. וכולם יודעים את זה אבל אף אחד לא מבין את המשמעות של זה באמת. אם אנשים היו מבינים זה היה יוצר כאוס. במקום זה, אנשים מעדיפים לשקר לעצמם שהכול יהיה בסדר ושיש להם תקווה.” הסביר.
קולו רעד בלי שליטה בעודו מביט בה גוססת.
“וזה מה שגרמתי לך עכשיו להבין. עכשיו את יודעת איך זה כשהמוות קרב. עכשיו את לא יכולה לשקר לעצמיך. עכשיו את יודעת את הסוד. אבל עכשיו גם תצטרכי למות.” המשיך.
היא עדיין לא אמרה דבר. הוא תהה אם זה בגלל שלא יכלה או בגלל שלא היה לה מה לומר. אולי זה פשוט כואב מידי לדבר אז היא שותקת.
“וגם אם תשרדי,” נזכר כבדרך אגב. “את אף פעם לא תחזרי להיות אותה הילדה. את תמיד תזכרי איך זה למות, את ילדה חכמה את לא תשקרי לעצמיך שוב. במקרה הזה יסממו אותך בכדורים עד סוף חייך כדי שתוכלי לחיות בשלווה, בלי לדעת את סוד המוות הנורא.”
הוא התקרב אליה התיישב על ברכיו לידה. דמעה קטנה פרצה דרך מבין עיניה הירוקות שכל כך אהב.
“אמרתי לך שתמותי.” לחש.
הוא לא ידע אם זה גורם לה להרגיש יותר טוב עכשיו או לא, אבל בכל זאת אמר.
“איך יכולתה?…” לפתע שמע את קולה, צרוד ומלא כאבים.
עיניה היו מלאות כעס ומאשימות. הוא שנא לשמוע שכואב לה ועצם את עיניו ולא ראה את מבטה.
“זה היה קשה, כי אני אוהב אותך תונרקס.” הודה.
הוא בחיים לא חשב שיגיד את המשפט הזה, ובטח שלא בקול רם.
“זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי.” הוא התכוון לכך. “אבל הבנתי שעליי להפסיק להיות אנוכי. את רצית את האמת למרות כל הזהרותיי וזו הייתה זכותך להבין. ועכשיו את כבר יודעת.”
כשפקח את עיניו הוא כבר לא ראה יותר את זוג העיניים הירוקות שהסתכלו עליו תמיד. הוא ידע שהוא יתגעגע. הוא הביט עכשיו בגופה ללא רוח החיים והיה תורו להוריד דמעה.
הוא ידע שאסור לו להצטער על מה שהוא עשה. זו הייתה זכותה לבקש ממנו את זה. אבל הוא פשוט לא חשב שיהיה כל כך קשה לאבד משהו שגם ככה ידע שיאבד בסוף.
הוא קילל את הרגע בו הסקרנות שלה השתלטה עליה וגרמה לה להיות כה פזיזה. היא הייתה צריכה לדעת שהסיבה היחידה שהוא מצליח להתמודד עם האמת היא כי הוא מיוחד.
לנויצר קם, והתרחק עכשיו מהגופה. לפחות היא מתה מאושרת שהיא עכשיו יודעת את האמת שכל כך רצתה, חשב.

לנויצר ותונרקס
דרג את הסיפור

תגובות (5)

חחח אוליב אוי ואבוי את והמשחקי מילים שלך. הסיפור היה ממש חמוד עד שהוא נהיה מזעזע. וכן, מאוד מתאים לגיל ההתבגרות

11/04/2018 08:30

חחחחחחחחחחחחחחחחח

11/04/2018 11:01

סיפור יפה

25/04/2018 23:41

תודה (:

26/04/2018 21:06
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך