Kotevet_ki_ba
סחתיין עליי על החשיפה. מה שמעיד על כך שאני פשוט אדירה, כי אם היו אומרים לי שאני אפרסם דבר כל כך אישי ברחבי הרשת לפני שנה- הייתי צוחקת בפנים של הבן אדם. סחתיין לי.

מה הסיפור שלי? – למה אני כותבת…

Kotevet_ki_ba 03/11/2021 106 צפיות 4 תגובות
סחתיין עליי על החשיפה. מה שמעיד על כך שאני פשוט אדירה, כי אם היו אומרים לי שאני אפרסם דבר כל כך אישי ברחבי הרשת לפני שנה- הייתי צוחקת בפנים של הבן אדם. סחתיין לי.

כשהייתי ביסודי, אח שלי נהרג בצבא והבנתי שלאף אחד אין יותר זמן בשבילי.
לא אמרו לי את זה, הנחתי ככה. הנחתי שלהורים שלי אין זמן כי הם עסוקים בלהיות עצובים.
הייתי תלמידה גרועה, וכמעט כל התעודה שלי הייתה נכשלים ומספיקים.
המורות תמיד היו צועקות עליי, משוות ביני לבין אחי, שלמד איתי בבית ספר והיה סוג של גאון, וגורמות לי להרגיש עוד יותר חרא ממה שכבר הרגשתי.
סלדתי מבית הספר.
לא רציתי ללמוד.
אבל גם לא רציתי להדאיג אף אחד או להטריד אז שמרתי הכל בפנים. את כל התסכול, העצבים והכעס, שמרתי בפנים.
לא סיפרתי על חיים שנגע, ואם היו לי בעיות, פתרתי אותן בעצמי.
למדתי ללכת מכות, ולעגל פינות, העיקר לא להטריד אף אחד.

הכל עשיתי לבד. עם הכל התמודדתי לבד.

בחטיבה ובתיכון, הייתי מאוד חברותית, כולם רצו להיות סביבי.
הייתה לי קבוצה של חברות שכל הזמן היינו יחד, אבל אף אחת לא באמת הכירה אותי.
אף אחת לא ידעה על “My chemical romance”, להקת הרוק הכבד שאהבתי, או קראה את השירים האפלים שכתבתי על אנשים שנגמר להם הזמן, וגם לא את הסיפור הראשון שכתבתי אי פעם על דין שהתאבד.
אף אחת לא ידעה, שהשחור בעיניים, בבגדים ובלק הם לא כי אני משחקת אותה מגניבה, אלא זה סתם כי עצוב לי.
ואני, הייתי בטוחה שאם אשתף במה שקורה לי בראש, אנשים לא ירצו להיות לידי, ויתרחקו ממני.
אז שמרתי עוד יותר.
ככה זה כשמתרגלים.

בכיתה י”ב, יצאתי לטיול שנתי של שבוע.
באחד הימים, ישבנו במדבר וכתבנו מכתבים.
שם, מול המדבר העצום, לגמרי לבדי, כתבתי לעצמי “תני לעולם לראות אותך.” ומשהו בי התחיל לשחרר.

סיימתי בית ספר, החלפתי את החצאיות במכנסיים, כי הבנתי שלאלוהים לא אכפת אם אני עם חצאית או מכנס.
התחלתי לחפש לעצמי את הדרך שלי, שתהיה רק שלי.

הלכתי ללמוד חינוך, כי רציתי להיות דמות משמעותית בחיים של ילדים, רציתי להיות כמו המורים המגניבים בסרטים שמשנים לילדים את החיים. אפילו הצלחתי בזה, וגיליתי שאני טובה בזה.
לימדתי שנתיים ביסודי, ולמרות שהתיש אותי להתעסק כל הזמן בציונים והישגים הצלחתי למצוא את הדרכים שלי להגיע לילדים.

בתחילת שנה שעברה, ממש לפני החגים, מצאתי גוש בשד שלי.
חשבתי שאני עומדת למות, זה טילטל לי את החיים והפך אותם.
הבנתי שהחיים לא יחכו לי. ושאני צריכה לעצור ולבדוק מה קורה איתי.
התפטרתי מהעבודה, למדתי לנשום, ולהקשיב לעצמי מחדש.

השנה האחרונה הזכירה לי כמה אני אוהבת לכתוב. כתבתי כל יום, בעיקר לעצמי, את כל מה שהיה לי בראש, את כל הפחדים החששות, העצב, הפחד, התסכול, את הכל שיחררתי אל הדפים.
וכשעשיתי את זה, על הדרך הבנתי שהכתיבה עוזרת לי לגלות את עצמי מחדש.
דרך הכתיבה, למדתי להכיר את עצמי יותר, להתמודד עם דברים, ולקבל את עצמי על כל הצדדים שבי.
ואם יש משהו שאני מאחלת לעצמי, זה – אף פעם לא להפסיק לכתוב.

מה הסיפור שלי? – למה אני כותבת…
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

וואו ריגשת אותי ממש. הכתיבה הכי טובה היא הכתיבה שבאה מבפנים והכתיבה הזו היא הדוגמא הכי טובה לזה. מדהים מדהים מדהים ושאפו ענק לך שנתת לנו לקרוא ולהתחבר אלייך. תודה.

04/11/2021 00:10

    היי twisty,
    היה לי קצת לא פשוט לכתוב את כל זה ולשתף, אבל אני ממש שמחה שהצלחתי לעשות את זה בסוף. ואפילו עוד יותר שמחה שהצלחתי לרגש, ולגרום לך להתחבר אליי.
    תודה רבה לך על התגובה והפירגון!

    05/11/2021 00:01

את בהחלט אדירה.

חשיפה אנונימית בפני אנשים אנונימיים היא עדיין חשיפה. זה כל כך קשה להוציא את הדברים החוצה, מפחיד אפילו, כי גם אז יש את התחושה הזאת שאולי אנשים לא ירצו להכיר אותך יותר (ואולי זו רק אני).
כל דבר שאנחנו עוברים בחיים הוא עוד משהו שיבנה ויעזור לנו לעצב את עצמנו.

כל הכבוד על ההשיג. אני ממש שמחה בשבילך שלקחת את הזמן לדאוג לגוף ולנפש שלך, וכמובן על כך שאת משתפת אותנו בכתיבה שלך.

07/11/2021 13:17

    היי ספיר,

    תודה רבה לך על המילים הכנות והחמות וגם על הפירגון התמידי, אני מאוד מעריכה את זה.

    אין ספק שככל שמתבגרים, לומדים עוד כמה וכמה דברים על החיים זה מפחיד ומגניב בו זמנית.
    אני מניחה שאני בשלב כזה שבו אני לומדת להיחשף, ולומדת שאין בזה שום דבר רע אלא להפך.
    וכמובן, לומדת לשבור את המסגרת של עצמי :)

    08/11/2021 13:36
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך