משחק סיפורי ביותר

אאוריקה 27/06/2014 451 צפיות 7 תגובות
???

אז המשחק הולך ככה: אני כותבת התחלה לסיפור ואתם צריכים לכתוב לו המשך בתגובות… פשוט לא?

אז זהו, שלא… (חיוך שטני)
אחרי שאני כותבת את ההתחלה אני כותבת מה אסור שיקרה, ואיזה ז’אנר זה יהיה.

ההתחלה:
אני שומעת את צעדי המגפיים של החיילים צועדים לעברי. מרוב שאני מנסה לנשום בדממה אני לא נושמת, אני מקווה שהם יתייאשו בקרוב, אחרי הכל, אני לא רגילה…

פרטים:
ז’אנר – פנטזיה (MY FAVORATE)
אסור שכולם ישארו בחיים בסוף.
חייבים מנקודת המבט שלה.

משחק סיפורי ביותר
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (7)

כתבת “אחרי הכל, אני לא רגיל..”
התכוונת ל”רגילה”, נכון?

27/06/2014 20:29

אופסי ^^

27/06/2014 20:33

הנה תיקנתי

27/06/2014 20:33

לפתע שמעתי צעקה, היא הייתה מוכרת..
“אמא?!” לחשתי
“תברחי! ~שיעול שיעול~ תברחי….”
התחלתי לבכות בכי היסטרי. לא ראיתי אותה מזמן, עכשיו אני רואה אותה ו… היא מתה…
“הנה היא!” אמר אחד החיילים
התחלתי לרוץ….

27/06/2014 20:37

…אף פעם לא הייתי. בעודי מנסה למצוא מקום בו אוכל להיתחבא, יכלתי לשמוע את הצעדים מתקרבים אליי. אני לא זוכרת שאי פעם עוד נקלעתי למצב כמו זה. לא פעם ניסו לתפוס אותי, אבל פלוגה שלמה של חיילים עם רובים טעונים, שמוכנים לירות בי ברגע שיראו אותי, זאת הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה.
היססתי למספר רגעים אבל החלטתי לנצל את הזמן שנותר לי ופשוט לרוץ, לברוח מהם כל עוד יש לי סיכוי.בדרך פלא מסויימת אף אחד לא הבחין בי, אולי אחד מהכוחות שלי גרם לכך, אולי זה היה מזל, לי זה לא היה משנה.
בעודי רצה החלטתי לקחת פנייה ולנוס ליער, שם יהיה להם יותר קשה למצוא אותי.
אחרי ריצה ממושכת עצרתי על יד עץ גדול והסדרתי את נשימתי. הייתי רחוקה מהעיר, הם כבר לא ימצאו אותי. ואז חשבתי: למה הם רוצים למצוא אותי?
בגלל שאני שונה? בגלל שאני לא אנושית? בגלל שאני מסוכנת? היה לי קשה להבין למה, למרות שידעתי שכל התשובות נכונות. אני מסוכנת, אני יכולה לפגוע בהם. מחשבה זאת העלתה חיוך על פניי.
“אלין?” הקול המוכר שהגיע מאחורי קטע את המחשבות שלי והסתובבתי מיד.
“אל תגידי שהם רודפים גם אחריך.” אחי עמד מולי, מופתע לא פחות ממני. הנהנתי לעברו והשפלתי את עיניי.
“היינו צריכים להרוג אותם.” הוא אמר עם נימה כועסת בקולו.
“אנחנו לא יכולים, אנחנו צריכים לחזור.” לחזור הביתה, לחזור לאן ששנינו שייכים.
“את בטוחה?” הוא שאל ואני הנהנתי, היינו פה יותר מידי זמן, פגענו ביותר מידי אנשים.
“אז אנחנו חייבים למהר, השער הבא נפתח בחצות ואני די בטוח שהובלתי אותם הנה.” עצמתי את עיניי והקשבתי, הוא צדק, החיילים בדרך.
“בוא נתחיל לרוץ.” אמרתי ופצחתי בריצה, הפעם הרבה יותר מהר, כבר לא היה אכפת לי להידמות לבת אנוש.
שמעתי את אחי רץ אחרי, מנסה בכל כוחו להדביק את המהירות שלי. יכלתי להרגיש את המיקום של השער, ידעתי איפה הוא יופיע והובלתי את שנינו לשם.
כשהגענו לשם השעה הייתה דקה לחצות.
“זהו זה.” אמרתי והוא לא הגיב. “רון?” ואז הוא שם יד על הפה שלי.
“הם כאן.” הוא אמר ואז הרגשתי כיצד השער נפתח. הבטתי צפונה וראיתי כיצד אורות מתחילים להופיע ולאט לאט ליצור מעגל מושלם, שער למימד אחר.
“רוצי!” הוא אמר ודחף אותי לעבר השער ברגע שהוא הושלם. הקשבתי לו ורצתי אבל אז שמעתי יריות. הסתובבתי, רון היה על ברכיו, מדמם.
“רוצי. זה בסדר אז רוצי.” הוא אמר וחייך ואז נפל אל הקרקע.
מבלי ששמתי לב דמעות זלגו על לחיי אבל אסור היה לי לבזבז זמן ולכן חציתי את השער, משאירה את אחי מאחור…
זהו ^~^

27/06/2014 22:08

ועצוב:(

09/07/2014 18:46
1 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך