עדן

JonathanS 26/11/2019 123 צפיות אין תגובות

פעם הייתי בטוח למדי שיש גן עדן.

לא בהכרח גן העדן שאתם חושבים עליו, לא. אני לא מדבר על ענן גדול בשמיים שיושבים בו אלוהים, מלאכיו ובני האדם המעטים שהיו טובים מספיק על פני האדמה בכדי לזכות בכבוד. אני לא אדם מאמין, הן באל והן בקיום שאחרי המוות. אבל אני כן מאמין בגן עדן כרעיון לשאוף אליו, המקום האידאלי שהיית רוצה להיות בו למשך כמה שיותר זמן. אולי אפילו נצח.

יצא לי לחשוב על גן העדן שלי לא מעט פעמים. דמיינתי אותו כבית נחמד, על ראש גבעה. בפנים היו כמה חדרים – חדר אחד לכל הדברים החומריים שאהבתי ושהייתה להם משמעות עבורי. בגד עם ריח שמעלה זכרון, משחק שגרם לי להבין משהו על עצמי. הוא לא שונה במיוחד מהחדר העכשווי שלי, אבל בכל פעם שאסתכל לכיוון אחר אראה חפץ אחר מחיי. אוהבים להמעיט בערכו של החומר, אבל אני רואה בו תזכורת נהדרת למה שעברתי.

בחדר השני נמצאים כל הרגעים המשמעותיים והחוויות שעברתי. כל אחד מהם – מרגש אותי בתורו כמו שריגש אותי בפעם הראשונה. הם לא מתויקים או מסודרים בצורה כלשהי, פשוט חדר מלא בזכרון ובמשמעות רוחנית. סערת רגשות במובן החיובי ביותר של המילה. בחדר השלישי נמצאים כל הסיפורים שאי פעם כתבתי ושאי פעם אספר. חלקם שטותיים ומשעשעים, חלקם מלאי כאב ודמעות. כל אחד מהם – המסכה שניסיתי לשתול על רגע מסויים בחיי. אני יכול לעיין בהם, לנצור אותם, לשנות אותם או להניח להם – כל סיפור לגופו. אולי מוטב לי בעצם שלא אשנה אותם? על כך אצטרך להחליט כשאהיה בחדר עצמו.

יש עוד חדר אחרון, רביעי במספר – החדר שבו נמצאים כל האנשים שאהבתי – או ליתר דיוק, האנשים כמו שאני זוכר שאהבתי אותם. אוכל להזכר ברגעים משעשעים עם חברי מהתיכון, או לשבת ולדבר שיחת נפש עם סבי – משהו שאני לצערי לא יכול לעשות יותר. האנשים המשמעותיים ביותר, בתקופתם המשמעותית ביותר עבורי – מחכים לי ולא הולכים לשום מקום. וכשימאס לי קצת מהבית ומחדריו, אוכל לצאת אל המרפסת ולצפות בנוף הנשקף אליי – שמיים של שקיעה נצחית, עם שמש אדומה שצובעת עננים פזורים בצבעים חמים – ומעליהם, כוכבים שמתחילים לבצבץ ולהאיר את השמיים באור חלש וחזק כאחד.

חשבתם פעם על גן העדן שלכם? אני מניח שגם אתם דמיינתם אותו לעצמכם בעבר – כל אחד והרצונות שלו, והמשמעויות שלו, במקום הפרטי שלו.

המקום.

המילה הזו הטעתה אותי למשך זמן רב. ‘המקום’ הזה שאני שואף – איכשהו, בדרך לא ברורה – להגיע אליו. להיות בו, אפילו לא לנצח. רק לכמה שניות. אבל כמובן שאי אפשר – אין הרי בית שבו אוכל לדבר עם סבא שלי שוב, או לקרוא סיפורים שמעולם לא סיפרתי. אין מרפסת שאוכל לשבת בה ולצפות בשקיעה נצחית. אין ‘מקום’ כזה. אם כך, מה הטעם בלחשוב עליו? המחשבה הזו נקרה בי למשך לא מעט זמן. השתלטה עליי לפרקים. אדם בלי תכלית, בלי שאיפה – לא משנה כמה מופרכת לפי אמונותיו – להגיע למקום טוב יותר. הרשו לי לגלות בפניכם, שלא מדובר בצורה שמחה במיוחד לחיות בה.

אבל בחיים, כמו בחיים, אתה לא לבד. לא משנה באיזה מסלול תבחר, בסופו של דבר הוא יצטלב עם מסלולם של אחרים. והמסלול שלי הצטלב עם זה של איש זקן. דיברנו על נושאים רבים, אבל רק נושא אחד נחרט בי: כשדיבר על אהובתו הישנה. מהרגע הראשון ששמע את קולה הוא הבין כמה מיוחדת היא. כשראה את עיניה, המלאות טוב. כששוחחו שעות על גבי שעות, בלי יכולת להפסיק – שעות, ימים, שנים. “היא הייתה גן העדן שלי.” הוא אמר בפשטות מחויכת אך כאובה, ולא הבין שבמילים מעטות אלו הוא שינה גם אותי.

גן העדן שלך הוא מה שגורם לך להרגיש שמח. הוא מה שגורם לך להרגיש שאתה יכול להיות עצמך, להיות אנושי ולעשות טעויות – ועדיין להתקבל בברכה. הוא מה שגורם לך לרצות לא לעזוב ולהשאר לנצח, למרות שאתה יודע שיום אחד הוא לא יהיה עוד. גן העדן שלך לא חייב להיות מקום – הוא יכול גם להיות מישהי. מישהי שגורמת לך להרגיש שאתה בשקיעה שלא נגמרת בכל פעם שאתה מסתכל עליה, ומסביבכם רק עננים שצבועים בצבעי שמש אדומה וכוכבים.

אני עדיין לא מאמין ב’מקום’ שאני יכול לקרוא לו גן עדן, אבל אני כן מאמין שאני יכול לחפש את גן העדן שלי. מי יודע? אולי יום אחד גם אמצא אותה.

עדן
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
תגיות: , ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך