אריאל
אני מקווה שזה מובן...

על סבא וסבתא והמוות

אריאל 27/10/2018 166 צפיות 2 תגובות
אני מקווה שזה מובן...

הבוקר סבא וסבתא באווירת נכאים. מישהו מת.
‘מתרגלים למוות סבתא?’
‘לא’
אני לא אשאל את זה, אבל אני יודע שזה התשובה. אנחנו יושבים במטבח עם קפה ואני בוהה בזגוגית. העצים רוקדים בחוץ, כהים עם עלים צבעונים; אלי אמרה לי קודם, כשהסעתי אותה במכונית, שהעצים תמיד היו ניראים לה עצובים בחורף
‘מה, באמת?’ שאלתי
‘עכשיו כבר לא’ היא אמרה ובאמת כל הדרך הצבענו מבעד לחלונות וצעקנו ‘יו יו! איזה יופי!’
ביציאה מהחניה ראינו ענן ענקי כמו נשר מכונף עם זהב שמש סביבו (‘זה כמו הלגיון בפרסי ג’קסון’ אלי צעקה כי זה מה שהיא קוראת עכשיו) וכשעצרנו מול הבית ספר ראינו נחליאלי (‘את בטוחה שזה נחליאלי?’ שאלתי, עברו פשוט יותר מידי שנים מאז הריכוז בגן)
‘להתראות’ לחשתי לה וקיבלתי נשיקת פרפר על הלחי. ‘את בטוחה שאת לא רוצה את המעיל?’ שאלתי את הדלת שנטרקה אבל באמת לא היה נורא כלכך כמו שאמרו בחדשות, היה קר, סופ סופ, היה חורף מזדחל מועדנות.
לחצתי על הגז רק כשאלי עברה את השער, זה מה שאימא תמיד הייתה עושה איתי.
עכשיו ישבתי מול סבתא, משחק בלסובב כפית בקפה ולראות תנודות. ארוחת בוקר הייתה מונחת לפנינו עם ירקות, ביצים, לחם חום, ושתי צלחות מול המקום שלה והמקום המיותם של סבא.
‘אתה בטוח שאתה לא רוצה לאכול?’ היא שאלה
‘אני לא מסוגל לעכל עדיין, מוקדם מידי’ שיקרתי עם חצי חיוך
‘טוב’
הבטתי בשולחן ‘איך הולך עם הדיאטה שהנתורפתית נתנה לך?’
היא ענתה אבל הקשבתי רק בחצי אוזן וחשבתי: ‘מה לעשות, מה לעשות, מה לעשות, מה לומר, מה- – ‘
‘סבתא, אני מפריע? את רוצה שאני אלך?’ שאלתי פתאום אחרי רגע אחד של דממה
‘אתה רוצה ללכת?’
‘מה, לא. פשוט… את לא צריכה להתארגן הממ… ללוויה? אם את רוצה אני יכול ללכת’
‘אנחנו צריכים לצאת בתשע וחצי. אני גומרת לאכול והולכת להתקלח’
‘הממ. בסדר. אוקי. אני אשאר עד שתגמרי’
היא חייכה ואני לקחתי לגימה פושרת מהקפה
‘איפה סבא?’ שאלתי כי הוא נעלם חמש דקות אחרי שהגעתי, אחרי שהוא אמר לי שהיא מתה אתמול בלילה, לרגע לא הבנתי
זה היה נראה כאילו הוא מנסה לא לצחוק. אבל העניים שלא נצצו והקול של התעבה ואני שתקתי.
‘בטח מתארגן’ סבתא ענתה
‘אהמ, מי בידיוק נפטרה, סבתא? סבא אמר שהיא הייתה האישה של הרופא שלכם בתל אביב, אבל…כלומר… הכרתם אותה בכלל?’
‘כן. ברור’ היא אמרה, שוברת את ראש הביצה
‘היא הייתה מאוד נחמדה, היא ידעה לנגן בפסנתר, היא הייתה אומנית, היה לה בית יפה עם הרבה תמונות’
‘כמוכם?’
היא צחקה ‘כן, כמונו’ עינייה החליקו אל החלון והיא אמרה בקול כבד ‘היה לה חתול…אולי סיאמי… יפה כזה, אני לא זוכרת. הוא היה מיוחס’
‘חתול מיוחס’ אמרתי וצחקנו לרגע
‘בעלה… בעלה עזר לי ממש. כשהייתי בבית חולים הוא היה היחיד שגילה שיש לי את התירואיד ומאז אני לוקחת תרופה וע- – ‘
‘מה, מתי זה היה?’
‘לפני שישים שנה’ היא אמרה בלי לעפף ‘כולם לוקחים עכשיו, רחל יוסף ויואל’
‘כן. גם אימא לוקחת וכשהיא לא… זה, היא שוכחת דברים ו…’ השתתקתי
‘צריך להקפיד לקחת כל יום’
‘כן’ לקחתי עוד לגימה מהקפה ‘הוא עדיין עובד?’
‘מי?’
‘ה… הרופא, בעלה- – ‘
‘אה, הוא מת. לפני- -‘ היא הרהרה לרגע ‘עשר שנים… אולי’
השתתקתי. לא ידעתי מה לומר עוד.
‘אני הולכת להתקלח’ היא הכריזה ואני חייכתי ועזרתי לה לקום. היא הייתה נמוכה הרבה יותר משזכרתי, היא הגיע לגיל שבו אנשים מתחילים להתכווץ. התכופפתי והיא נשיקה אותי על שתי לחיי ‘אתה הולך?’
‘אני רק אומר להתראות לסבא’
‘יופי’ היא נופפה לי וגבה הלך והתרחק ממני
‘נסיעה טוב’ קראתי ‘ו…. ואני… אני מצטער’
‘על מה אתה מצטער?’ היא נעצרה
‘על…-‘ על מה אני מצטער? ‘-על כל זה’ נופפתי בידיי במעגל, מגמגם.
‘אין לך על מה להצטער’ היא אמרה ונעלמה מבעד לדלת. לקחתי נשימה עמוקה. וקללתי את עצמי. אני אדיוט.
אח”כ הלכתי לחפש את סבא.
הוא היה במשרד שלו, מאחורי מכתבת עץ ענקית, ספון בין מדפי ספרים, תמונות שחורות ולבנות וציוריי שמן.
‘היי’ אמרתי ונעמדתי מולו
‘סתכל’ הוא אמר והצביע מאחורי, הסתובבתי. רב הקיר היה חלון זכוכית שהשקיף על הגינה. השמים הכחילו בזמן שהייתי אצלם, אבל עדיין אפשר היה לראות שקר בחוץ. העצים נופפו בעלים סגולים, ורודים, ירוקים וכתומים והאדמה דמתה לדיו, ללילה.
‘זה יפה’ אמרתי
‘כן’ הוא חייך והשתתקנו, רוח מרוחקת שורקת בינינו, כמעט בלתי נשמעת. ככה תמיד היו השיחות שלי עם סבא, דיברנו יותר במבטים, בלחיצות ידיים, בנשיקות שהוא הדביק על מיצחי.
עיניו התכולות היו רכות עכשיו, עטופות שתי שקעים כהים וקמטים. הוא זקן.
‘סבתא אמרה שאתם יוצאים בתשע וחצי’ אמרתי
‘כן’ הוא אמר והבטנו ביחד בעצים בחוץ מנופפים בענפיהם, סגרתי את ידיי לאגרופים והרגשתי את החזה שלי נלחץ ‘אתה יודע, סבתא אמרה שהיה ל- -‘ פתאום הבנתי שאני לא יודע את שמה ושאף אחד מהם לא קרה לה בשמה ‘– שהיה ל-לאישה של הרופא חתול מייוחס’ אמרתי רק כדי לנסות להצחיק אותו.
הוא חייך ומלמל: חתול מיוחס…
‘היא הייתה מטורפת’ הוא הכריז פתאום ואני הנהנתי אפילו שמה שסבתא אמרה היה שונה.
‘הממ, ניראלי שאני הולך ללכת’ אמרתי
‘כבר?’
‘כן’ שחקתי בשולי הסוודר שלי בשתי אצבעות וראיתי חוט בורח
‘טוב’ התקרבתי אליו והתכופפתי ליד הכיסא המסתובב שלו. הוא נישק אותי ותפח על גבי חזק ‘תודה על מה שהבאת… אני עדיין לא יודע מה, אבל תודה’
‘זה רק לחמניות וחלב’ לחשתי
‘כן’ הוא אמר
‘להתראות, נסיעה טובה’ קראתי מאחורי גבי. ‘זה כאילו אני בורח’ חשבתי אבל לא האטתי ‘תרגישו טוב!’ צעקתי שנייה לפני שהדלת נטרקה.
העולם היה מדהים כלכך כשיצאתי מהבניין ונכנסתי לאוטו. אבל הרגשתי רע. מוטרד. ועייף.
‘סבא, מתרגלים למוות?’ חשבתי אבל לא הצלחתי לדמיין תשובה.
‘סבא מה אתה חושב עליי?’ הוא תמיד העיר הערות על השיער שלי, המגפיים שלי, הכל (‘אתה מוזר’). תמיד צחקתי על זה.
המוזיקה מהרדיו התפרצה פתאום, הבאסים של האוטו הזה תמיד היו חזקים. הגבהתי קצת את הווליום ותופפתי על ההגה, מזמם בזיופים. השמש עלתה בין העננים וזגוגיות המכוניות ברחוב זהרו, חייכתי, האצתי

על סבא וסבתא והמוות
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (2)

קטע טוב

31/10/2018 00:40

אהבתי. מרגש, מצליח לקחת אותי אל השיחות שלי עם סבתא וסבא שלי. שאלה מאוד חשובה… האם מתרגלים אל המוות.
היא רטורית, אבל חשוב לשאול אותה.
תודה!

11/11/2018 19:23
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך