על ספרים ואכזבות

אריאל 09/01/2019 159 צפיות תגובה אחת

הספרנית חייכה אלי ואני אליה.
‘הינה הספרים’ אמרתי
‘את זה אתה מחזיר?’
‘כן’
היא פתחה את הספרים בשיטתיות, אחד אחד, כמו מסדר (ברקודים במקום שמות וצפצופים במקום קריאות)
‘זה אתה לוקח?’ היא שאלה מעל המשקפיים
‘כן’ נשענתי על הדלפק והבטתי מסביב. בחורה אחת ישבה כמו בודהה, על הריצפה, ליד מדף עם ספר מכסה על הפנים, גבר חלף על פניה על קצות אצבעות, בזהירות.
הבטתי בספרנית: דקלה. היא יכלה להיות שלושת רבעי סבתא שלי. וורודה ומקומטת.
ערימת ספרים בעטיפות פלסטיק ישרות מידי, בדפים לבנים מידי, ניצבו לשמאלה
‘זה חדש?’ התלהבתי
היא הנהנה ואני עברתי עליהם יוצר מגדל חדש על השולחן ומפרק את הקודם (הראשון לאחרון, האחרון לראשון)
‘יש משהו טוב?’ שאלתי
‘ממ’ היא הסירה את משקפיה והביטה בי ‘לא הספקתי לעבור עדיין, יש לי עוד ערימות של ספרים בבית ואין לי זמן’
‘אה’ את האמת עדיף היה ככה, תמיד כשבקשתי מימנה להמליץ לי הרגשתי מחוייב אח”כ לקחת את הספר. גם אם הוא היה רע. זה היה מטומטם.
‘מאז שאבא שלי מת אני לא מספיקה’ היא המשיכה ‘אני עוד צריכה לסדר ולארגן את הדברים הרגילים וגם לטפל באימא שלי, קשה לה-‘
הנהנתי; כולם ידעו בשכונה שלכן הספריה היתה סגורה לפני שבועיים.
‘-וכשאני חוזרת הביתה בסוף, יש ערימות שאני צריכה לעבור עליהם אבל אין לי ראש לקרוא’
קפאתי, לא ידעתי מה לומר, זה היה אישי מידי, קרוב מידי. עצוב. בשיחות בזק קודמות, כשהחלפתי ספרים, רק הערנו הערות על כותרות ואחלנו יום טוב או חג שמח מנומס (ידעת שיצא על החברה הגאונה סדרה?, מה יש לעשות סדרה על ספר כזה, זה איך שהוא כתוב, לא העלילה, קראת הרלן קובן אחד קראת את כולם, חנוכה שמח! מתי הספרייה תפתח שוב?, קראת את ‘קציצות’?)
‘אב-..אבל זה לא כל הרעיון- אסקפיזם?’ כמעט גמגמתי. לא אמרתי שאני מצטער. זה טיפשי.
‘אני משערת’ היא חייכה אלי ‘רונה בר-און באה אלי ישר אחרי שרם נהרג- אתה יודע? -בפיגוע? – היא אמרה לי תבאי לי את כל הספרים שיש לך. עכשיו. ישר אחרי השבעה, היא אמרה שהיא תשתגע אם לא. אבל אני לא מסוגלת…אין לי את הפניות לשבת ולקרוא עכשיו ספר…’
‘כן, כן, אני מבין’ הינהנתי בלי להביט בה
‘כשאתה קורא אתה צריך לשקוע בדמויות, בעלילה’ היא המשיכה ‘ואני, בערב כשאני חוזרת הביתה, לא יכולה’
השתתקנו לרגע ואני הבטתי בספרים שלי שנחו בין זרועתייה ‘זה נורא’ אמרתי ואז רק כדי לברוח מהשקט: ‘יש לי תמיד בעיה כזאת כשאני קורא ספרים שסתם כתובים בסדר, אני לא מסוגל לקרוא אותם פשוט אין לי סבלנות, כי כבר קראתי מיליארד ספרים כאלו, אבל אז כשאני מוצא ספרים טובים באמת , שכתובים ממש ממש טוב אני גם לא מסוגל לקרוא- כי זה יותר מדי- – טוב. והרגשות והכל שמה יותר…יותר מידי…’ השתתקתי. היא צחקה.
לשנייה פחדתי אבל היא לא שאלה אותי אז איזה ספרים לעזזאל אני לוקח, ואם אני בכלל גומר אותם לפני שאני מחזיר
‘זה עדיין לא עוצר אותי מלקנות ספרים’ היא הודיע לי ‘כשאני נכנסת לחנות ספרים אני לא יכולה לעצור בעצמי, בייחוד עם כל המבצעים שיש היום…הילדים שלי כל הזמן אומרים שכבר אין לי מקום, שהכל ערמות’
‘תמיד אפשר על הריצפה’ מלמלתי
והיא חייכה שוב ושלפה ספר מתוך הערמה הנוצצת של החדשים ‘הינה תנסה את זה, זה זכה פרס פוליצר ל2018, זה אמור להיות טוב’
כמעט שאלתי אותה אם זה עצוב, אבל זה לא משנה, אף פעם לא הרגשתי נח לסרב להמלצות שלה.
‘תודה’
‘ישלך שקית לספרים שלא ירטבו מהגשם? הינה, יום טוב’
התרחקתי מהדלפק אל היציאה, בחורת הבודהה נעלמה כבר מהמעבר ורק ספר אחד שכמעט דלף מהמדף סימן שבכלל הייתה שם.
פעם כשהייתי קטן הייתי נכנס לספרייה ומתלבט שעות איזה ספרים לבחור, היו כל-כך הרבה שרציתי ולהחליט ביניהם עשה לי כאב בטן. הייתי מתעצבן ומתלהב רק מלחשוב שיש כל הרבה ספרים כאן וגם כשאיהיה כבר גדול לא אספיק לקרוא את כולם.
(אבל הספרים איכזבו אותי)
בשקית שחיבקתי עכשיו צמוד למעיל היו רק שלושה ספרים, והמנוי שלי היה לארבעה.
נאנחתי, מהחלון שבין האות ה’ לו’ ראו גשם זלעפות, לחכות?
לא. רציתי לצאת.
מהרתי את צעדיי , חולף על פני הפינה של ספרי הילדים, עם אורנות ושולחנות גמדיים בצבעי פטריות. ילד וילדה ישבו שם אחד מול השנייה, כל אחד מהם עם ספר פתוח בידו.
הארי פוטר וחדר הסודות.
‘אני בעמוד 249!’ הבן אמר
‘אני כבר ב253!’ הבת אמרה
ושנייה לפני שהדלת נטרקה מאחורי לא יכולתי להפסיק לחייך

על ספרים ואכזבות
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (1)

יש בזה משהו מאוד פשוט ועדין, נוגע כזה, כמו לקרוא על משהו שהיה יכול לקרות לכל אחד/ת… אהבתי את זה, משום מה. בזמן האחרון הדברים הכי קטנים ורגילים מצליחים לחדור אליי איכשהו.
שבת שלום

11/01/2019 16:01
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך